מאגר סיפורי מורשת

שמי הראל אור, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי והייתה לי הזכות לתעד את סיפורם של סבא וסבתא שלי. קישור לסיפורה של סבתא שלי רבקה אוחנה: סיפור ילדותה של סבתא רבקה.

סבא שלמה אוחנה מספר:

נולדתי במרוקו, בתאריך 1 ביוני 1953, להוריי אברהם ואסתר אוחנה, בכפר בשם "אייתסעדלי" (בתרגום ממרוקאית: "בעלי המזל"), שרחוק כשלוש שעות נסיעה מהעיר מרקש. כשהייתי בגיל שש עברנו לקזבלנקה. אנחנו שמונה אחים ואחיות (אח אחד נפטר במרוקו), אני החמישי במספר.

במרוקו לא היו כיתות כמו כאן בישראל (כיתה א', ב' וכו'). בכל כיתה היו ילדים בגילאים שונים ולפי ההתקדמות שלהם בלימודים היו מעלים אותה כיתה. אני זוכר שלמדתי בית ספר של יהודים (ישיבה) עם ילדים צעירים (בערך בגיל 7-8) והייתי תלמיד מצטיין – בקריאה, בכתיבה ועוד, בעיקר בלימודי כתבי קודש ואז החליטו להעלות אותי לישיבה גבוהה יותר ששם היו ילדים יותר גדולים ממני. בכיתה הזו כבר למדו מקצועות נוספים מלבד תורה וכתבי הקודש. בישיבה זו, היו גופים ועמותות שפעלו וטיפלו ביהודים ועזרו להם, גם ליהודי מרוקו וגם ליהודים בקהילות שונות בעולם. הם תמכו וסיפקו לנו בגדים ואוכל (גופים כמו: 'אליאנס' – "כל ישראל חברים").

לאחר שעות הלימודים בבית הספר, היינו הולכים לשחק כמו כל הילדים ברחוב. אני זוכר שהיינו הולכים לים שהיה לא רחוק מהבית בקזבלנקה. היינו שוכרים אופניים והולכים לסרטים כמו של צ'ארלי צ'אפלין, סרטי פעולה, הרקולס ועוד'. היינו מכינים כדורגל מבדים, משחקים במקלות, גולות, גוגים (החרצן של המשמש) ועוד כל מיני משחקי חברה. בערב ההורים שמרו עלינו מאוד והם לא היו מרשים לנו ללכת לכל מקום, כי אז לא היה בטוח לילדים ובמיוחד ליהודים להסתובב בשעות החשיכה, למרות שבסך הכול השלטון במרוקו כן שמר על היהודים. במרוקו רוב היהודים המשיכו ללמוד, אני לדוגמה למדתי גם אזרחות. היו גם לימודי ערב בהם למדו מקצועות כמו אנגלית ואזרחות (לא היו חוגים כמו שהיום יש). היו אזרחים יהודיים כאלה שעברו במשרדי ממשלה, אבל באופן כללי כולם שמרו על יהדותם, על הצביון, המסורת והתורה ובעיקר היו הרבה מאוד יהודים בעלי עסקים.

כילד לא הייתי בעיתי באוכל בכלל, כל מה שההורים הגישו לנו היינו אוכלים, אך מאוד אהבתי לאכול על האש, היו גם דגים, זיתים, פשטידות (מוחמר, במרוקאית), קוסקוס ועוד והכול תוצרת בית. התחביבים האהובים עלי היו כדורגל, כל הפעילות בים: שחייה ושייט ואהבתי גם לעשות עבודות יד, בהתחלה למדנו בכל מיני מועדונים במרוקו עבודות אומנות כגון: ריקוע בנחושות, עבודה בדיקט, עבודות אומנות עם קש (תמונות וכו') ואפילו יצרנו יצירות מגפרורים. אהבתי מאוד את כל עבודות מלאכת יד.

מעשה במספריים

אחת החוויות שאני זוכר כילד במרוקו זה אירוע לא נעים שזוג מספריים נתקעו לי ברגל. אלה היו מספריים חלודות וגדולות, כמו שהיו אז פעם לסנדלרים שאיתם היו גוזרים את העורות לנעליים. תוך כדי עבודת חיתוך, ביקשתי מאחי את המספריים. הוא זרק אותם אלי והם פגעו בי ונכנסו לי ברגל. בגלל שהם היו מאוד חלודות, התפתח לי זיהום ברגל, הפצע העלה מוגלה ואני איבדתי את ההכרה. לקחו אותי לבית חולים בקזבלנקה (לבית חולים בשם "מוריזגו") ושכבתי שם. בבית החולים היו רק מוסלמים ואני הייתי הילד היהודי היחיד. טיפלו בי וגם שמו לי גבס. אני זוכר שהיה חדר גדול והיו בו הרבה מיטות, בהם שכבו ילדים חולים שהיו מאושפזים שם. אנחנו הילדים התחברנו והיינו משחקים בתוך החדר. באחת הפעמים, ישבנו כל הילדים ברחבה, במעגל, מתחת לחלון גדול מזכוכית (חלון צרפתי של אז), כשהתרוממתי ונעמדתי דפקתי את הראש בקצה של החלון, הוא יצא מהציר, נפל והתנפץ בדיוק במרכז המעגל בין כל הילדים – בנס לא נפגע שום ילד. בבית החולים הייתה אחות אחת מוסלמית שהכירה אותנו מהשכונה, היא מאוד דאגה לי וטיפלה בי,  היות והייתי היהודי היחידי סירבתי לאכול מהאוכל של בית החולים (מטעמי כשרות) והיא דאגה להעביר לי אוכל כשר שהיו שולחים לי בני משפחתי מהבית לבית החולים.

העלייה לישראל

בילדות סיפרו לנו סיפורים על ארץ ישראל וכמעט כל יהודי במרוקו חלם וחיכה שהרגע הזה יגיע והוא יעלה יום אחד לארץ ישראל, למרות שהיה לנו טוב במרוקו ולא היה חסר לנו כלום. בשנת 1963, הוריי החליטו לעלות לארץ, מאוד שמחנו על כך, אך כדי שהשלטונות במרוקו לא ידעו היה עלינו לעלות בחשאי. באחד הימים לקחו אותנו באוטובוס לגבול בין מרוקו לספרד ומשם במעבורת לספרד דרך מצרי גיברלטר. בספרד שהיינו מספר ימים ואז ומשם טסנו במטוס לארץ.

עוד במרוקו למדנו עברית, וכשהגענו לארץ ולקחו אותנו משדה התעופה לוד לעיר אופקים, התלהבנו ושמחנו מאוד, כי בפעם הראשונה ראינו שהכול כתוב בשפה ובאותיות הקודש (בעברית). הקליטה בארץ לא הייתה קלה: לא היה כל כך אוכל ואת רוב הרכוש והציוד שלנו השארנו במרוקו, בנוסף היו הרבה נפשות שצריך לכלכל ולפרנס. היה קושי למצוא עבודה והוריי וגם האחים הגדולים שלי עבדו בכל מיני עבודות כפיים, בעיקר בחקלאות במושבים מסביב לאופקים. הם עבדו בכל עבודה מזדמנת על מנת לסייע בפרנסת המשפחה ולהביא אוכל הביתה. שאר הילדים הלכו ללמוד בבית הספר.

אני זוכר שכשהגענו לארץ זה היה בחודשי הקיץ בערך בחודש אוגוסט, כי היה חם מאוד וזה היה ממש לפני חג הסוכות. זכור לי שקרובי משפחה שלנו שעלו הרבה לפנינו לארץ, (הבן של אח של סבא שלי, חנניה ואשתו אייזה אוחנה ז"ל), גרו אז במושב קלחים ליד נתיבות וברגע שהוא שמע שעלינו והגענו לארץ, הוא לקח את כל המשפחה שלנו (ההורים והאחים) אליו למשך כל חג הסוכות אירח אותנו וטיפל בנו. במושב היו עוד שלושה אחים של חנניה ז"ל וכולם היו חקלאים, הסוכה שלהם הייתה מלאה באנשים כי כולם באו לראות אותנו.

כנער הייתי מאוד אחראי ותמיד עזרתי ותמכתי בהוריי. הלכתי ללמוד טכנאות טקסטיל, במסגרת בה שבוע אחד לומד בבוקר ועובד בערב ושבוע אחר כך הייתי עובד בבוקר וללומד בערב, כך רכשתי השכלה ומקצוע וגם הרווחתי כסף. כשהיה לי מספיק כסף קניתי להוריי את המקרר והתנור גז הראשון שלהם – בזכות מה שהרווחתי.

שירות הצבאי

בארץ למדתי בבית הספר עד לכיתה י"א במגמה מקצועית ובשנת 1969 החלטתי ללכת למכינה קדם צבאית לחיל הים. שם הייתי בערך שנתיים ולאחר מכן התגייס לחיל הים. ההרגשה להתגייס לחיל הים הייתה טובה ומאוד כי תמיד אהבתי את הים עוד מילדותי במרוקו. בחיל הים שירתי בצבע קבע במשך 26 שנה (פרט לתקופת המכינה הקדם צבאית), במגוון תפקידים, פעילויות בספינות וגם בבסיסים. בצבא אחד התפקידים שלי היה קצין קשר בבסיס והייתי אחראי לכל ציוד הקשר. לאט לאט פיתחתי תחביבים שונים שקשורים לכך, לדוגמה יש לי אוסף של כל מיני טלפונים עתיקים וישנים שקיבלתי מאנשים שהכירו אותי ונתנו לי מתנות במשך שירותי בצבא.

אוסף הטלפונים הישנים שלי

השרשרת שהיצילה את חיי

אחד הזיכרונות שזכורים לי מהשירות הצבאי היה במלחמת יום כיפור בשנת 1973. הייתי בסיני, בכל מיני מקומות בשארם השייח', באחת  הפעמים שלחו אותנו למקום שנקרא 'ראס סודר'. הייתי אז מפקד (סמל ראשון) יחד עם חמישה קצינים, המשימה שלנו הייתה לזהות כלי שייט של האויב המצרי. באחד הפעמים יצאתי ממתחם המגורים שלנו בכדי לשטוף פנים בברזיות שהיו בסמוך למגורים ותמיד הייתה עלי שרשרת עם תליון של "אונייה" על הצוואר. כשהגעתי לשטוף את הפנים, בגלל הסופות חול, הורדתי את השרשרת ותליתי אותה על הברז, וכשהגעתי כמעט למגורים נזכרתי ששכחתי שם את השרשרת וחזרתי מהר לקחת אותה, איך שהגעתי לברזיות שמעתי לפתע שאגת מנועים גדול ורעש חזק מאוד מעלי, ראיתי מטוס מצרי מסוג 'טופולוב' (מטוס מאוד גדול), ממש במרחק מטרים ספורים מעלי הוא התחיל לזרוק פצצות על כל המתחם מגורים והבסיס. מיד קפצתי לשוחות שהיו ליד. כשהמטוס רצה לעשות סיבוב נוסף, על מנת לזרוק פצצות, הכנף שלו פגע בים, מרוב שהוא היה כל כך קרוב לקרקע והוא התרסק לתוך הים. בעקבות אירוע זה נהרגו הרבה חיילים מכוח הצנחנים שהיו שם. אני זוכר שראיתי את הפצצות נופלות כל כך קרוב – מה שעד אז ראיתי רק בסרטים – פתאום זה היה במציאות. בזכות השרשרת הזו, החיים שלי ניצלו ועד היום יש לי אותה אצלי שמורה.

השרשרת שהצילה את החיים שלי במלחמת יום כיפור

אני זוכר  שלא יכולתי לדבר הרבה זמן עם המשפחה, כי לא היה טלפון בבית של ההורים ורציתי לעדכן אותם שהכול בסדר איתי. עלה במוחי רעיון לקח חתיכת קרטון ממנות הקרב, חילקתי אותם לארבעה חלקים ורשמתי עליו "לכבוד", "מאת" עם הכתובת של ההורים שלי, רק לאחר סיום המלחמה גיליתי שאכן המכתב קרטון הגיע להוריי.

אחת התמונות מקש שסבי הכין

קישור לסרטון שסבא אוחנה מספר:

הזוית האישית

הראל אור: במהלך הכנת וכתיבת העבודה עם סבא וסבתא נהנתי מאוד לשמוע את הסיפור שלהם, ואת ההתרגשות בקולם כאשר הם מספרים לי את סיפור חייהם . התרגשתי מאוד לדעת שאני משמר אחת ולתמיד את הסיפור שלהם במוזיאון "אנו". חשתי שהם מרגישים המון גאווה בכך שאני מראיין אותם ושואל אותם על סיפור החיים שלהם.

סבא שלמה: מאוד נהנתי מהתהליך שעברתי עם הנכד הראל אור. היה כיף ומעניין ללכת איתו למוזיאון ולשתף אותו בסיפור החיים שלנו לפני ואחרי שנפגשתי עם סבתא שלו.