מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את חייה של סבתי, ציפי הרפז, ומנציחה את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סבתא שלי, ציפי, נולדה ב-8 בפברואר 1951 בבית חולים "אימהות" שבחיפה לשרה ואברהם (אלי) וייס. היא הבת האמצעית למשפחה בת חמש נפשות, אחות לצביקה ואברהם. אביה הגיע לארץ בשנת 1933 מצ'כוסלובקיה ואמה עלתה ארצה במסגרת "ההכשרה" בשנת 1939, בעלייה בלתי לגאלית מרומניה. אביה נקלט בקיבוץ כפר מכבי ואמה בקיבוץ עברון, שנקרא אז עין שרה.

סבתי גדלה בקריית טבעון, קרייה במחוז חיפה המתפרשת על פני שרשרת גבעות בגבול עמק יזרעאל, עמק זבולון והגליל התחתון. שם למדה בבית הספר היסודי "נרקיסים". "הערכים בטבעון ובבית היו ערכי ארץ ישראל היפה. כך סבתא מספרת: "גדלתי בטבעון בחממה של ערכים, צניעות, הכרת ארץ ישראל עם הרבה טיולים ומחנות עבודה. הייתי חניכה ומדריכה בתנועת הצופים בקרייה, חינכתי דור של ילדים שמהם צמחו הרבה אנשים ידועים ומצליחנים. בילדות ניגנתי כמה שנים באקורדיון. בנוסף, ריקודי עם ישראליים היה אחד מהתחביבים הנפוצים ביותר בקרב בני הקרייה".

כשסיימה שמונה שנות לימוד של בית הספר היסודי החליטה להמשיך את לימודי התיכון בבית ספר התיכון בסמ"ת שבחיפה במגמת הנדסאי בניין. בחירתה של סבתי במסלול זה הייתה מפתיעה ושונה מהשאר, בעיקר בגלל שההגעה מטבעון לחיפה הייתה כרוכה בנסיעה של שעה באוטובוס לכל כיוון ויום הלימודים היה ארוך מאוד. הלימודים היו במסלול הכולל כיתה י"ג וי"ד, סה"כ לימודים של חמש וחצי שנים, אותן סיימה עם תואר של הנדסאי בניין. בשנת 1970 סיימה סבתא את לימודיה בהצטיינות ומאחר שנישאה, לא התגייסה לצה"ל. לאחר סיום לימודיה החלה לעבוד בחברת הבנייה "שיכון עובדים", חברה הסתדרותית מהגדולות והידועות בארץ. שם עבדה בתור הנדסאית בניין במשך חמש שנים. עם לידת בתה הבכורה, ענבל, הפסיקה לעבוד בחברה והמשיכה לעבוד כהנדסאית במשרדי אדריכלים ומהנדסים בקריית טבעון. במשך השנים נולדו שתי בנות נוספות, עדי (שהיא אמי) בשנת 1978 ומעיין בשנת 1982. שתיהן נולדו בבית החולים המרכזי בעמק, בית חולים עפולה.

בשנת 1985 החליטה להסב מקצוע בעקבות הצעה שהגיעה מבית הספר התיכון אורט קריית טבעון, ללמד שרטוט טכני בכיתה י"א אלקטרוניקה שנותרה ללא מורה לפני ההגשה לבגרות. הצעה זו שינתה את חייה. אם חשבה שזו הצעה זמנית, טעתה. הסתבר שמאז (1985) ועד היום, היא התאהבה בחינוך ומשמשת עד היום כמורה ומחנכת בישראל. אחרי שנה כמורה, השלימה את לימודי תעודת ההוראה במתמטיקה באוניברסיטת חיפה. את הוראת השרטוט הטכני השאירה בצד לטובת הוראת המתמטיקה. בשנים 1985-1988 לימדה מתמטיקה וחינכה כיתה בתיכון אורט בטבעון. סבתי התמחתה בהוראת תלמידים עם קשיים לימודיים החל מחטיבת ביניים ועד התיכון. עם הרבה סבלנות, עידוד, תשומת לב ותמיכה הצליחה לרכוש את אמונם ואת רצונם של תלמידים אלו להגיע להישגים. "לא פעם לימדתי הקבצות נמוכות (הקבצה ג' בחטיבות הביניים), שם תלמידים שלא פתחו ספר ומחברת לאורך שנים הסכימו לאחר תהליך ארוך לעבוד כדי להגיע ליעדים שלהם". "המוטו שלי לאורך השנים הוא שחווית הצלחה גוררת אחריה הצלחה נוספת". כך לאורך השנים הצליחה סבתא להוביל כיתות שלמות של ילדים בעלי קשיים לימודיים ברמות שונות להצליח בלימודי המתמטיקה בפרט ולהגיע להישגים בכלל.

בשנת 1988 עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, שם קיבלה סבתא הצעה ללמד מתמטיקה בבית הספר הכפר הירוק. הכפר הירוק הוא כפר נוער שהוקם בשנת 1950 בדרום רמת השרון סמוך לגבול עם תל אביב. הוא הוקם כמוסד חינוכי לנוער עולה מהתפוצות ולנוער ילידי הארץ, להשרשת ערכי הציונות, סוציאליזם והחלוציות באמצעות עבודת אדמה. "כאשר הגעתי לכפר הירוק, רוב התלמידים היו תלמידי פנימייה, שהם תלמידים מדן ועד אילת שהגיעו ללמוד בכפר במסגרת הפנימייה הכוללת עבודה במשק: רפת, לול, פרדס, חדר אוכל ועוד. ההוראה בכפר הייתה שונה לחלוטין מחוויית ההוראה אליה הייתי רגילה. הקשרים בין המורה לתלמידים, בין המורים ובין המורים להנהלה היו מיוחדים. השתלבתי בהוראת המתמטיקה בתיכון, בעיקר כיתות ט'-י"ב.

חינכתי במשך שנתיים כיתת מכונאות רכב- 26 תלמידי פנימייה בנים עם קשיים לימודיים וסיפורי חיים קשים, כל אחד מהמשפחה שממנה הגיע. אלו תלמידים שהיו זקוקים להרבה חום, אהבה, תשומת לב וחיזוקים. לעיתים שמתי לב שתלמיד מסוים זקוק למוצרים בסיסיים וחיוניים כמו סבון, משחת שיניים, דפים ומחברות או אפילו כלי כתיבה, ודאגתי שלאף אחד מהם לא יהיה חסר דבר. (…) פעמים רבות הבאתי להם מהבית שלי כל מה שהיו צריכים, דאגתי להם כמו ההורה שלא היה להם.

התאהבתי בהוראה בכפר, מצאתי בה את הייעוד שלי. זו עבודה עם הרבה אתגרים ובאותה מידה עם הרבה סיפוק. כאשר הגעתי לכפר בשנת 1988, מספר התלמידים שניגשו לבחינת בגרות במתמטיקה היה קטן ביותר". בכפר היו מגמות שונות, כמו מכונאות, חשמל, אופנה, הנהלת חשבונות ועוד. במגמות אלו, אף תלמיד לא ניגש לבגרות במתמטיקה, אפילו לא לשלוש יחידות לימוד. מאחר והוחלט לפתוח בכפר מכללה ללימודי טכנאי מכונות רכב ודרישות הקבלה למכללה היו בין השאר 3 יחידות מתמטיקה, הצליחה סבתא לקבל אישור מההנהלה, שהייתה די ספקנית לגבי הצלחת הפרויקט, לנסות ולהגיש תלמידי מגמות בכיתה י"ב לבחינת בגרות של שלוש יחידות לימוד במתמטיקה. סבתא מספרת: "מנהל בית הספר אמר שאם אני אצליח להעביר תלמיד אחד, הוא יצדיע לי". זו הייתה שנה של עבודה מאתגרת בתנאים לא קלים, התלמידים למדו יום בשבוע מתמטיקה, במקום יום עבודה במשק. לבסוף, ההפתעה הייתה גדולה: תשעה תלמידים הצליחו בבגרות במתמטיקה בציונים של מעל ל-80. זו הייתה הצלחה אדירה שפתחה דרך לתלמידים רבים ובזכות סבתא הבינו שתלמידי המגמות מסוגלים לגשת לבגרות במתמטיקה, והחליטו לפתוח את המכללה. בשנים הראשונות של המכללה לימדה סבתא את תלמידי המתמטיקה במסגרת הפרויקט שנקרא "הזדמנות שנייה". במקביל, המשיכה ללמד גם בתיכון.

עם השנים הכפר הלך וגדל, הפך להיות בית ספר חקלאי שש שנתי. כיום, הוא פועל כחממה של מצוינות לימודית, חברתית וערכית ונחשב לבית הספר המוביל בישראל הן ברמה הלימודית והן ברמה הערכית. אחוז תלמידי הפנימייה כיום הוא כ-20 אחוז מכלל התלמידים (2500). ללא הפנימייה, אין לכפר הירוק קיום. אוכלוסיית הכפר הירוק מגוונת מאוד, תלמידי הכפר מגיעים מ-150 ישובים שונים ברחבי הארץ. מתחנכים בו עולים חדשים וגם בני מיעוטים. מזה שנים קיים בכפר פרויקט נעל"ה- נוער עולה לפני הורים.

עם הגיעה של סבתא לגיל 62, כמקובל, פרשה לגמלאות, אבל התמזל מזלה והוצע לה להמשיך לעבוד במשרה חלקית וללמד תלמידי כיתה י' ו-י"ב ולהגיש אותם לבגרות במתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד. עד היום, בהיותה בת 73 ועשר שנים כגמלאית, היא מלמדת ונהנית כל יום לפגוש את התלמידים ולהיות חלק מההצלחה שלהם. "אני רואה בתפקידי זה, גם בגילי המופלג, כשליחות לקידום ולחיזוק בני הנוער שלנו ומקווה להמשיך במשימה זו."

הזוית האישית

סבתא ציפי: נהניתי לספר את סיפור חיי לרומי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התרגשתי לראות את ההתעניינות של נכדתי. אני שמחה לדעת שיש תכנית שבמסגרתה יש תיעוד לסיפורים שלי ושל עוד רבים וכך יוכלו להישמר לדורות הבאים. אני שמחה ומודה לרומי שבחרה לקחת חלק בתכנית זו.

רומי הנכדה המתעדת: זו הייתה הזדמנות מדהימה עבורי לדבר עם סבתא ולשמוע את סיפור חייה. למדתי דברים רבים על העבר של סבתא שלא ידעתי עליהם לפני כן. התכנית איפשרה לי לחזק ולהעמיק את הקשר שלנו ולכן אני שמחה שלקחתי חלק בתכנית.