מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה (אדלר-עוז), אני נקראת כך על שם סבתי שנספתה בשואה. הוריי, שרה וצבי אדלר ז"ל, שורדי שואה, עברו תופת נוראה בתקופת השואה – הם חיו בגטו ושרדו את מחנות ההשמדה אושוויץ, בירקנאו וברגן-בלזן.

אני, כילדה, חייתי בצל השואה. אמי הייתה מספרת לנו על אירועים קשים שעברו עליה וכיצד הצליחה לשרוד, כשרוב בני משפחתה מצאו את מותם במשרפות. אבי, אוד מוצל מאש, שתק במשך רוב השנים ולא סיפר על מה שעבר עליו בתקופה נוראית זו, עד שיום אחד נמצאה והתפרסמה בעיתון תמונה בו נראתה ערימת גופות בברגן-בלזן. אז אבי אמר שגם הוא שכב בערימה זו והחל לספר קמצוץ מהזוועה שעברה עליו, כולל העובדה הקשה שהיה "מוזלמן" ושקל כ – 30 ק"ג בסוף השואה, ובכל זאת הצליח לשרוד בכוח הרצון. לימים נודע לי שהוא היה מעין "כלב שעשועים" למפקדים הנאצים. לפני כעשר שנים ביקרתי באושוויץ והכנתי, בעקבות הביקור,  סרט לזכר הוריי במחנות ההשמדה, ששודר בערוץ הקהילתי.

לאחר השחרור, הוריי עלו לארץ, בדרך לא דרך, בסירת דייגים, והשתקעו בהרצליה. ההורים השתקמו והקימו משפחה עם שלושה ילדים וזכו לנחת והמשכיות- שישה נכדים ושבעה נינים.

גדלתי בשכונת נווה עמל בהרצליה, שכונה שנקראה אז "שיכון ותיקים" וכולם הכירו את כולם. אנחנו הילדים בילינו ושיחקנו הרבה בחוץ ב"שכונה" במשחקים כמו תופסת, שוטרים וגנבים, משחקי חבל, רכיבה על אופניים וחמש אבנים. אני, אגב, הייתי "אלופה" בקפיצה בחבל. פרט מעניין: גם נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות וגם השופטת הילה גרסטל, שהייתה מבקרת הפרקליטות, גדלו ב"שכונה" והגיעו רחוק… למדתי בביה"ס היסודי "ברנר" ובתיכון העירוני, שנקרא היום "תיכון ראשונים". כמו כן, הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד ובהמשך במחנות העולים. התקופה הייתה מהנה וחווייתית, עם הרבה חברות וחברים.  אני ה"סנדוויץ" במשפחה – יש לי שני אחים: אח בוגר, חיים, ואח צעיר, קובי, שלצערי נפטר לפני ארבע שנים, בטרם עת, ממחלת הסרטן. הוא, אגב, בוגר ביה"ס גורדון.

אבי, צבי, שבמחנות ההשמדה חלה בטיפוס ושחפת והיה, כאמור, היה "מוזלמן"- לא היה כל כך בריא וחזק ונפטר לפני כ-18 שנים ואמי, שרה, נפטרה בשיבה טובה לפני שלושה חודשים והכאב עדיין מוחשי וצורב. אבל, החיים חזקים יותר מהכל ולמרות ה"מכות" ממשיכים הלאה במרץ ונאחזים בטוב שהחיים מזמנים.

בחיי המקצועיים למדתי בבית ברל, באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת ת"א והייתי מורה, מחנכת ומנהלת בית ספר במשך כ-30 שנה, ובהמשך כעשור – מנהלת מכללה למקצועות הניהול. גם כחיילת בצה"ל שימשתי כ"מורה חיילת". אגב – את צעדיי הראשונים בהוראה עשיתי כמורה ומחנכת בביה"ס גורדון ואפילו חינכתי במקביל שתי כיתות ז' ו- שתי כיתות ח'. אהבתי מאוד את עבודתי ואת תלמידי ולמדתי מהם לא פחות ממה שהם למדו ממני, כלומר – "מכל מלמדי השכלתי". עד היום אני בקשר עם חלק מהתלמידים ומי שאני היום, זה הרבה בזכות התלמידים שלי!

יש לי גם כמה תחביבים, ובמיוחד – אוהבת אוספים: יש לי אוסף של שעוני קיר וגם שעוני יד, כלי נחושת, אוסף של צלחות קיר ממקומות שונים בעולם בהם ביקרתי במשך השנים, וכן- אוסף של "חמסות" למזל…

בחיים המשפחתיים זכיתי לנחת – יש לי שתי בנות מוכשרות ומקסימות: נירית – אדריכלית, ולירון- בהייטק. יש לי חמישה נכדים מקסימים: תובל, דניאל, אורי, ליאם ועומר. אני גאה בכל אחד ואחד מהם. הכיף שלי הוא להתכונן איתם למבחנים, למרות שהם מצליחים גם בלעדיי…

היום אני גמלאית ולא פחות נהנית: אני משתתפת בחוגים שונים, לומדת דברים חדשים, אוהבת לפתור תשבצים, נפגשת עם חברים, ומטיילת בארץ ובעולם, נהנית מהנכדים וגם מהבטלה, לאחר שנות פעילות אינטסיביות.

שרק נהיה בריאים ונהנה מהחיים!

אלבום תמונות

הזוית האישית

דניאל הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי מזמן איכות עם סבתא ולמדתי על מה שהיא עברה בילדות ומה שעבר על הוריה בתקופת השואה ואיך שרדו, עלו לארץ, קמו מההריסות וצמחו מחדש. הזמן המשותף נתן לנו חוויות שאולי לא יכולנו לעבור ביום יום ואני מאחלת לכל מי שיכול/ה לעבור חוויה מעניינת כזו עם מישהו שאתם אוהבים.

סבתא לאה: היה לי כיף להקדיש זמן איכות עם דניאל נכדתי ולראות איך היא שותה בצמא את סיפור ילדותי, סיפור שלא נחשפה אליו לפני כן. בנוסף אלה היו רגעים רק שלנו…