מאגר סיפורי מורשת

אנו, ירדן דרגובצקי ובר גרינבוים, תלמידות שכבה י' בתיכון קציר רחובות, מתעדות את סיפורו של אברהם מגן.

מי הוא אברהם מגן? משפחתו, ילדיו, ומפעל חייו.

אברהם מגן מספר: "משפחתי והקשר לציונות"

שרה אשתי ואני החלטנו שנמשיך להישאר כל ימי חיינו ברחובות בארץ ישראל ולשמש למשפחה שבחו"ל כעוגן וקשר רצוף עם מדינת ישראל ועם חבריהם בתקווה שיגיע היום וכל שלושת ענפי המשפחה ימצאו את מקומם בארץ.

אברהם מגן נולד בתאריך 31 לינואר, 1933, ללאה ויצחק צ'יצ'רסקי בארץ ישראל במושבה רחובות. תעודת לידתו הפורמלית כתובה במסמך של השלטון המקומי שהיה אז בארץ "ממשלת פלשתינה ארץ ישראל". אברהם מגן שייך לדור תש"ח, דור שפעל למען הקמת מדינת ישראל ומימוש רעיון הציונות. בילדותו השתתף אברהם בארגון הגדנ"ע שפעל בדרכים רבות לשמירה על המולדת היהודית. כיום, אברהם דייר בדיור המוגן "לב רחובות", פעיל מאוד בהתנדבות בבית הספר קציר ובמגוון פרויקטים בתחומים שונים.

כשהשתחררתי מהצבא, אני וחבריי היינו בוגרים ולכולנו היו חברות. עברנו תקופה של חתונות במסגרת החברתית. אני התחתנתי עם שרה, ניצולת שואה שהגיעה לארץ ישראל בגיל עשר, כאשר היא עברה את מבצעי הבריחה לאחר מלחמת העולם השנייה, עברה תהליך של שהות במשך שנתיים במסגרת ילדי סלבינו באחת מערי האלפיים בצפון איטליה. המפגש איתי כמאסף דור תש"ח, שכל ילדותי והתבגרותי הייתה לצד מימוש התהליך הציוני במדינת ישראל. כל ההתנדבויות היו בעד הכלל. במפגש שלי עם אשתי לעתיד, ראיתי חיבור עמוק בנושא של "משואה לתקומה".

אברהם מגן ושרה ביום חתונתם

רצה הגורל ונולדנו לנו שלושה ילדים נהדרים! אך במסגרת הקושי החברתיות שלהם, בתי הבכורה, עידית, התחתנה עם יהודי שנולד באוסטרליה ובגלל סיבות שונות לא יכלו להקים בית בישראל, לכן הקימו משפחה במלבוריין שבאוסטרליה. הם הקימו משפחה לתפארת עם שלושה ילדים ולאורך כל חייהם, עד היום, שמרו על קשר חזק עם חבריהם בבית הספר "דה שליט" ומשירותה הצבאי ביחידה 669.

בתי האמצעית, מיכל, התחתנה עם בחור ישראלי ציוני, אך בתוקף תפקידו בפעילות בכירה במשרד התיירות, קיבל תפקיד שגריר ישראל, תחילה בשוודיה ולאחר מכן בארצות הברית. לכן, גם שלושת ילדיהם נולדו בחו"ל וחייהם התנהלו בתקופות שונות בחיים מחוץ לישראל ובתוך ישראל.

בני יואב, התחתן עם בחירת ליבו, בחורה ישראלית שנולדה וגדלה בארץ. כששניהם הגיע לסוף לימודיהם באוניברסיטת תל אביב, באותו המחזור ובגמר הלימודים, היה משבר גדול במדינה, ולא יכלו השניים להקים בית במדינת ישראל בגלל פרנסתם בתחום לימודיהם – יואב בוגר אדריכלות וקרן, בת זוגו בוגרת מחשבים. לאחר החתונה, עזבו השניים את הארץ ומצאו עבודה בארצות הברית ונולדו להם שלושה ילדים בארצות הברית.

התופעה הזו של המבנה המשפחתי שנוצר גרמה לאשתי ולי לבעיה קשה ביותר שלא יכולנו לשנות, קיבלנו את זה כדבר ברור כהתפתחות חיצונית. החלטנו שנמשיך כל ימי חיינו לחיות ברחובות, בארץ ישראל, ולשמש להם כעוגן וקשר רב ורצוף עם מדינת ישראל ועם חבריהם בתקווה שיגיע היום וכל שלושת ענפי המשפחה ימצאו את מקומם בארץ. ההחלטה הזו חיזקה אותנו מאוד, המערכת איפשרה להפגש איתם במקום מגוריהם והם גם פגשו אותנו ברחובות. בכל האירועים, מברית מילה ובכל החגיגות הרציניות שהתקיימו בבתי הספר של כל נכדינו בגילאים השונים, נפגשנו איתם. בימי הולדת השתדלנו להפגש יחד איתם וכמובן בכל חגיגות הבר ובת המצווה ללא יוצא מן הכלל נפגשנו. גם הם נקטו באותה שיטה וביקרו אותנו כאן בארץ באירועים חשובים שלי ושל שרה אשתי, ואפילו זכינו לחגוג באחת מהחתונות הראשונות לנכדינו. בחתונה השנייה לנכדינו, השתתפתי רק אני מאחר ואשתי, שרה, שבשנים הללו הלכה לעולמה לאחר מחלת סרטן קשה מאוד והשאירה אותי אלמן.

כיום, כשאני בן 90,  אני אבא לשלושה ילדים, סבא לתשעה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים. לסיכום, אני יכול לומר שהרגשתי שתרמתי תרומה רבה מאוד כפי שמתבקשת לרעיון ולתנועה הציונית – להקים מדינה יהודית, לבנות אותה וליישב אותה לתפארת.

לאדם חייב להיות תחביב כלשהו, מהנה, שמאיר לו את היום, והוא קם בבוקר עם ריגוש לקראתו!

סיפורים מכוננים מחייו של אברהם מגן

סיפור ראשון: איך התחלתי להיות אספן בולים

בכיתה ז' חברים שלי היו ממשפחות איכרים ברחובות, ומאחר ואני גדלתי בשכונת הפועלים, היה הבדל באיכות החיים ביננו. שני החברים האלו הזמינו אותי אליהם הביתה. להראות לי את אוסף הבולים ואת האלבומים היפים שלהם עם בולים מרשימים. כשאני ראיתי זאת פעם ראשונה בחיים, ממש התפעלתי מהאלבומים של בולים מכל העולם ומארץ ישראל. חזרתי הביתה עם חוויה עמוקה ובלילה נדדה שנתי, חשבתי איך אני יכול גם לאסוף בולים.

למחרת שאלתי את אבא שלי אם הוא מוכן לתת לי קצת כסף על מנת לקנות אלבום בולים, על מנת לאסוף. כמובן שאבא ענה בחיוב, הוא נתן לי, אמנם סכום קטן, למחרת הלכתי לחנות בולים וקניתי אלבום קטן עם 10 בולים. מאז התחלתי לאסוף בולים ולהחליף בולים בן החברים – מכיתה ז' ועד ליום זה אני אספן בולים רציני מאוד. אף חתמתי  כחבר של "שירות הבולאים בארץ" ונהיו לי המון המון בולים ובכל הטיולים בחו"ל תמיד קניתי בולים, כשהייתי באוסטרליה אספתי המון בולים מהמזרח הרחוק ועד היום אני גאה שהפכתי להיות חלק מקהילת אספני הבולים. השתתפתי בתערוכות ברחובות לאספנות בולים. זו חוויה של ילדות שאני חווה אותה עד היום אודות לשני החברים האיכרים שלי מצאו לנכון להזמין אותי אליהם .

אני רוצה להעביר מסר לדור הצעיר מסיפור זה. יש לכם תחביב. חלום? הובי כלשהו. "רוצו על זה" – אי אפשר לדעת לאן זה יוביל. ועוד משהו מכל אינטראקציה חברתית אפשר ללמוד משהו. תמיד צריך להיחשף לחברים חדשים, חוויות חדשות. כי אי אפשר לדעת לאן זה ייקח אותנו. אני היום למעלה מ- 90 שנה. יש לי תחביב שמוסיף לי ענין בחיים.

סיפור שני: "התרומה שלי במלחמת השחרור" מאז ועד היום!

מלחמת השחרור!  באחת ההפוגות של המלחמה עם המצרים, כאשר המצרים נמצאים בגבול עם קיבוץ נגבה. ורוצים לכבוש את הקיבוץ כדי אח"כ להגיע לת"א. בהפוגה של 10 ימים. חטיבת גבעתי פוזרה לגדודים שונים על המשלטים בקיבוץ נגבה ועל אחד המשלטים שקראו לו משלט "עיבריס". שם שירת, אחי מנחם מגן, שהיה בגדוד 52 של גבעתי, שמטרתו הייתה להגן על קיבוץ נגבה.

בעשרת הימים ארגנו ברחובות את מי שנשאר בעורף. אני ואבי נשארנו, אני הייתי בגיל 15. אספו את כל הבחורים במשך עשרת ימי ההפוגה. והסיעו אותנו במשאית משעה 7.00 בבוקר ועד 19.00 בערב, על מנת לחפור בורות במשלט "עיבריס." אחד מהקצינים של הגדוד תכנן את מסלול החפירות. לאחר עשרה ימים כשתתחיל המלחמה החיילים יוכלו להתחפר ולהגן על עצמם כמה שאפשר. מסתבר לאחר עשרת הימים שבאמת המלחמה פרצה והמצרים תקפו את המשלט הזה בצורה קשה עם מטוסים, טנקים ומכונות ירייה.

אחי מנחם נפצע פציעה מאוד קשה הוא קיבל שני כדורים בידיים. כדור אחד "דום- דום" שגרם לו נזק גדול מאוד שיצא מצד אחד של הרגל והתוצאה מכך, לאחר מספר חודשים בבית חולים, קטיעת רגל. אנחנו בבית מאוד הצטערנו ודיברנו על כך, מדוע לא חפרנו חפירות עמוקות יותר, כדי שבזמן ההפגזות יוכלו להתחפר טוב יותר ולהגן על עצמם. מבלי לרוץ ממקום למקום.

החוויה הקשה הזו משכה אותנו תקופה ארוכה לשיחות בבית וכששמענו את הסיפור מאחי מנחם למה הוא היה צריך לעבור מחפירה לחפירה אז הוא אמר שהחפירות לא היו עמוקות מדי ולכן המפקד ביקש לעבור לחפירות אחרות שהיו עמוקות יותר.

בכל אופן העניין שהחפירות לא היו מספיק עמוקות. גרמו לנו לכעס עצמי וכמובן האירוע הזה שיתף אותנו "כגורמים" על כך שההגנה לא הייתה מספיק טובה כמובן. אנחנו רק ביצענו את ההוראות, ולאחי שבגיל 17 קטעו רגל. מהברך. כל חייו אחר כך השתנו כולל חייו המשפחתיים. שהיו טובים, בסופו של דבר, אבל הוא עצמו סבל לאורך כל השנים, בתנועה ובכלל בכך שמידי פעם הפרוטזה הציקה לו.

מיזם "הנצחת חללי תש"ח"

אני אברהם מגן, עוסק כבר כמה שנים  במיזם חשוב "הנצחת חללי תש"ח" גם מגדוד 52. שבו שירת אחי. וגם מגדודים אחרים. של חללים שעל שמם קרויים שמות ברחובות. הפרויקט נולד ביוזמתי ואני מפעיל אותו כל שנה בסיוע תלמידי תיכון "קציר". מיזם זה זכה לפרסום ענק. זיכה אותי בפרס במקום ראשון במחוז ת"א ליוזמות חינוכיות. הוזמנתי לתכנית של "פאולה ולאון" בערוץ 12. אנחנו מקיימים טקסים כל שנה. ומתעדים את סיפוריהם של החללים גם ברחובות העיר. איני יודע האם מפעל חיים זה הינו בעקבות החוויה הזו, שסיפרתי למעלה או בעקבות הגיוס המוקדם שלי גיל 17. אבל אין ספר שהסיפור הזה מלווה את עשייתי המרובה בכל תחום לאורך כל השנים.

מסר לגיל הצעיר. כל דבר שאתם לוקחים אל עצמכם, עשו זאת בדרך הטובה ביותר. רדו לפרטים, השקיעו וגלו אחריות .

סיפור שלישי: בגיל 13 חוויה מיוחדת מינה שלא כל ילד זוכה לה

בתקופתי, מדינת ישראל הייתה בחלקה הגדול חקלאית, כמעט לכל בית בעיקר במושבים, היה משק קטן, לאבא שלי היה משק של שתי פרות ולול. ואני עזרתי לאבא תמיד בחליבה וגם בהמלטות.

הייתה לי חוויה קשה ומרשימה אני הייתי בן 13 והוא ביקש שאעזור לו בהמלטה של פרה וכאשר היא הגיעה למצב של צעקות ויללות. כשהעגל יצא החוצה, ראיתי כילד פעם ראשונה בחיים כיצד פרה ממליטה וכשההרגליים יצאו, הוא קשר אותם בחבל וביקש ממני לעזור לו לקשור את הרגלים של העגל ולאט לאט למשוך את העגל החוצה. פעם ראשונה הייתי בהמלטה של פרה. חוויה זו לימדה אותי על רגע המלטה של בעלי החיים ועל הכאב שאפשר לעבור בלידה בכלל.

כיום, איני בטוח שילדים בני 13 יוכלו לעמוד בחוויה שכזו. קשה לראות זאת ולהכיל. אבל הדור שלי, שהתגייס בגיל 17, היה אחר. המציאות הפכה אותנו "לבוגרים" בגיל צעיר. המצב הכלכלי, הביטחוני הכריח אותנו לעזור בבית, לקחת אחריות בנטל. להסתפק במועט. הרבה היו ניצולי שואה. שעברו חוויות קשות. כל זה חישל אותנו, ולכן החוויה הזו לא הייתה טראומטית עבורי. כיום בדור שבו הכל בשפע והילדים גדלים ברווחה כלכלית ולעיתים הדילמות שלהם קלילות. אני מציע לאתגר את החיים, להשתתף בחוויות מעצימות כי אנו נבנים מהחוויות של החיים.

הזוית האישית

דבר התלמידות: ירדן דרגובצקי ובר גרינבוים

אברהם מגן הוא דוגמא לאדם שהצליח לשמר את הקשר של משפחתו לארץ ישראל. גם כאשר היו קשיים בדרך, הצליח אברהם, בצורה מרגשת ומשמעותית, לשמור על קשר עם משפחתו בחו"ל ולאפשר להם גישה להגיע למקורות ולשורשים שמהם באו. כפי שציין אברהם, עד היום מתקיימים מפגשים בינו לבין משפחתו – ילדיו, נכדיו וניניו, שמחזקים את הקשרים שלהם עם המורשת שלהם, המקום ממנו הגיעו והרעיון הציוני של התיישבות בארץ.

אנחנו, ירדן ובר, המלוות את אברהם מגן בפרוייקט "הקשר הבין דורי", התחברנו לסיפור המרגש והמעניין של אברהם, למדנו רבות על דור תש"ח מכל מפגשינו עם אברהם ועל חייו בתור ילד ונער שתרם למדינה וקידם את הרעיון הציוני. כשסיפר לנו אברהם את סיפור משפחתו, ראינו שהוא מתגאה ונרגש על שהצליח לשמר את הקשר שלו עם משפחתו, מדינת ישראל וערכי הציונות, בניגוד להרבה משפחות שברגע שהמשפחה "מתפזרת" בארץ ובעולם, הקשר החזק לא מצליח להשמר. זכינו להכיר את אברהם, להיות חלק מהפרוייקט ולתעד סיפור משמעותי בחייו. אנחנו לוקחות מאברהם את כוח הרצון שלו, ההשקעה, ההתמדה, הנאמנות למדינה והחיבור העמוק עם ארץ ישראל. במפגשים עם אברהם העשרנו את הידע על העיר רחובות ועל המדינה בדור תש"ח בעיקר, למדנו על סגנון החיים של פעם והעשרנו את הידע בנושא ההיסטוריה היהודית.

אברהם מגן השתתף בתוכנית הקשר הרב דורי בשנת 2022, עם התלמידות הילה שהם, נועה פרץ מחט"ע קציר, שתיעדו את סיפורו: קישור לתיעוד נוסף של אברהם מגן במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי