מאגר סיפורי מורשת

לפני מספר שנים נסענו אשתי ואני עם זוג חברים למסע קולינרי בספרד. המסע התחיל במדריד משם טסנו דרומה אל התחנה הראשונה שהייתה עיירת חוף ממזרח למלגה. הימים היו ימי סוף האביב, עונת התיירות לא החלה עדיין וכמעט שלא ראינו תיירים.

הלכנו למסעדת דגים עליה המליצו לנו. המסעדה שהייתה על שפת הים לא הרשימה, אוהל גדול ושולחנות עץ. "כאן אוכלים מה שדגו היום ורק מטוגן", אמר לנו המלצר. הסתכלנו אחד על השני, "אם נפלנו נפלנו", מלמלנו בינינו לבין עצמנו. המלצר הביא קנקן יין וכוסות.

עשרים דקות מאוחר יותר, הוא הניח לפנינו ארבעה מגשים גדולים מלאים בדגים שונים מפירות ים, סרדינים, דגים שלמים, נתחי פילה ועוד. הכול מטוגן בשמן עמוק ומונח על מצע של תפוחי אדמה מטוגנים, מוקפים צלוחיות רטבים וירקות וחמוצים.

"זה מספיק לשבוע", צחקנו. "כדי ליהנות מהדג צריך לאכול בידיים", אמר המלצר, "תיזהרו מהעצמות", הוסיף בקריצה תוך שהוא מניח לפנינו קעריות עם מי לימון לשטיפת הידיים ומפיות בד. הנשים הסתכלו אחת על השנייה ואיש מאתנו לא נגע במזון. אבל הרעב גבר ולבסוף נכנענו והתחלנו לאכול.

אנחנו אוהבים לאכול ואכלנו באינספור מסעדות, אבל דגים, צ'יפסים, רטבים כאלה, עוד לא אכלנו. כעבור שעתיים לא נשאר פירור. הזמנו עוד יין. רוח הים הקלילה הנעימה את סיום הארוחה ואנחנו התרווחנו בהנאה.

"ראיתי את פניכם כשנכנסתם, ועכשיו אני רואה את החיוך כשסיימתם לאכול", אמר בעל הבית שהגיע צוחק, והניח לפנינו כוסיות של ליקר חמצמץ.

זו הייתה פתיחה למסע הקולינרי. לאורך כל המסע טעמנו ממאכלים מקומיים. לא זיהינו את כולם, אבל הטעם… פגשנו את המטבח האנדלוסי הקלאסי ואת המטבח הקסטיליאני השמרן. והיינות… אוי… היינות. כל זה על רקע הנופים המרהיבים, הנהרות הזורמים, הגבעות מלאות הפרחים המשתפלות אל העמקים, תחנות הרוח באזור למנשה ועוד.

בלילה לפני האחרון התאכסנו בבית עתיק בשולי העיר טולדו, אשר הומלץ לנו על ידי אניני חך וטעם. בית שידע ימים טובים יותר. בקומת הקרקע שכנה מסעדה מפורסמת. הארוחה הייתה מבוססת על מנת היום או על מנות קטנות בסגנון "טאפאס". לא היה תפריט. בחרנו ב"טאפאס". המלצרים לא חדלו מלהזרים אלינו מנות מיוחדות מהפיילה המסורתית, טעימות, ועוד מאכלים שונים ולא תמיד מזוהים, וכמובן קנקני יין התואמים למנות השונות.

אט-אט התרוקנה המסעדה ובעל הבית בא לשבת על ידינו. השיחה קלחה בנעימים. משפחתו, כך סיפר, גרה באזור מדורי דורות. דיברנו קצת על האזור, על ההיסטוריה ועל התרבות. והשיחה, כמה מפתיע, התמקדה בישראל. "אתם יהודים?" שאל, "שמתם לב שבכל המנות לא הוגש חזיר"? הוסיף כשהוא מחווה על השולחן בתנועת יד רחבה.

התחיל להיות מאוחר. הנשים פרשו לישון ולאחר מכן גם החבר שלי. אני נותרתי נים לא נים.

"אני לא יודע למה", הקפיץ אותי לפתע קולו של בעל הבית, "אבל מאז ומתמיד, נהוג במשפחתי שביום ששי בערב שותים כוסית, ורק מהיין הזה שמיוצר בשיטה מיוחדת", אמר כשהוא מוזג לנו שתי כוסות. ראשי היה סחרחר וניסיתי להתרכז בדבריו.

הוא הביט בי, וכאילו גמלה החלטה בליבו, ואז אמר, "אני רוצה להראות לך משהו".

הוא התקדם לעבר גרם מדרגות וסימן לי לבוא בעקבותיו. ירדנו למרתף היינות. שם ביקש שאעזור לו להזיז כוננית.

להפתעתי מצאתי את עצמי מול פתח סודי. הוא הרים מכסה והוציא מארגז פלדה חבילה גדולה עטופה בנייר שמנוני דוחה רטיבות. מתוכה הוציא קופסה שבה היו פמוטים וכוס לקידוש. מקופסה אחרת שלף ספר כתוב בכתב יד עברי עתיק, מסולסל, בלוי מרוב שנים. היה זה ספר תפילה.

נאנחתי, ליבי החיש פעימותיו. בידיים רועדות הפכתי את הספר שכמעט החליק מהן. 1492 היה כתוב, ומתחת – ר' סלומון די יוסף אבולעפיה.

לא יכולתי להוציא הגה  מפי. "מה קרה"? שאל בעל המקום, "מדוע אתה כל כך מתרגש?"

"בעל הספר", עניתי, "בעל הספר הקדום", שאפתי שאיפה עמוקה, " שמו כשמי, ואני… אני כנראה אחד מצאצאיו". לא יכולתי להמשיך לדבר ונשענתי על הקיר. אפוף התרגשות.

בעל הבית הלך לרגע וחזר עם קנקן קפה.

"הארגז שראית", אמר, "נמצא במשפחתנו דורות רבים. אבי, לפני שנפטר, קרא לי והשביע אותי לא לספר לאף אחד על קיומו של הארגז ותכולתו, גם לא לבני המשפחה הקרובים". הוא הניח בידי כוס קפה חם ומהביל.

"אבי חשש שאם הדבר ייוודע יאונה להם רע. אתה מבין, אנחנו מצאצאי היהודים האנוסים – מרנוס", הנמיך את קולו ולחש, "במשפחתי קיימו כמה מנהגים שעברו מדורי דורות. אנחנו לא אוכלים חזיר, בפסח לא אוכלים לחם, מדליקים נרות ביום ששי ועוד מנהגים". הוא נאנח והמשיך, "אמנם היום  הספרדים יותר ליברלים, אבל יחד עם זאת, אם זה ייוודע יחרימו את המסעדה ולא תהיה לנו פרנסה". הוא השתתק. מהורהר לגם מהקפה.

"מדוע סיפרת לי?" שאלתי אותו.

"דחף פנימי אמר לי שאפשר לסמוך עליך", הייתה תשובתו, "ואולי אנחנו אפילו קרובי משפחה", אמר מחייך קלות.

הקפה עשה את שלו, הייתי ער לחלוטין. עזרתי לו להחזיר את הארגז למקומו והבטחתי לו שלא אספר את סיפורו. הוא שתק לרגע ואמר, "יש לנו חברים שאנו הולכים יחד לכנסיה ביום ראשון וגם להם יש מנהגים והתנהגות דומה לשלנו, זה נושא שאנו נמנעים מלדבר עליו".

השחר עלה. תפשתי תנומה קלה ולאחר ארוחת הבוקר המשכנו בדרכנו

לשלמה סיפור נוסף במאגר סיפורי המורשת: הגיבורה שלי

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת הקשר הרב דורי.