מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה אבולעפיה, נולדתי במצרים והגעתי לארץ כילד בשנת 1949,

לפני מספר שנים חשתי צורך לשוטט במחוזות ילדותי. וכך ביום קיץ נאה מצאתי עצמי עומד מול בית קטן עם חצר שופעת עצים ופרחים. במרפסת ישבה אישה זקנה ולידה מטפלת. ניגשתי בהיסוס.

"מי אתה?" שאלה זוקפת את ראשה.

"אני שלמה, הייתי תלמיד שלך לפני הרבה שנים",  הצגתי את עצמי.

הייתה שתיקה.

"תזכיר לי באיזו שנה למדת אצלי?" שאלה אותי לפתע.

"מורתי, זה היה בשנת 1949. הייתי עולה חדש ממצרים שעלה לארץ כחודשיים לפני כן…"

עיניה אורו והיא קטעה אותי בהרמת יד.

"תביאי מים קרים, בבקשה", ביקשה מהמטפלת.

"שולבתי בכיתה ה' בכיתה שכולה צברים", המשכתי מנצל את ההפוגה, "אני לא יודע אם את זוכרת, אבל לא כל כך מצאתי את מקומי".

היא קימטה את מצחה, "נזכרתי, אתה היית הילד שלא ידע עברית, אבל הצטיינת בחשבון, אנגלית ושאר המקצועות", אמרה בחיוך.

"כן, מורתי".

"הבחנתי בכישורים שלך וניסיתי לעזור לך", חיוכה התרחב, "אתה אולי לא יודע", היא רכנה אליי ולחשה כממתיקה סוד, "גם ביקשתי משני ילדים, שהיו מקובלים אז בכיתה, לעזור לך להשתלב".

"אני אכן זוכר, מורתי, הייתי עולה חדש יחיד. הם גרו בבתים פרטיים ואני גרתי בצריף עץ במעברת קריית שמואל. הם היו בתנועות נוער ואני לא ידעתי מה זה. לעגו לי והתנכלו לי". המורה הבינה מה שאני עדיין לא קלטתי, שהיחס אלי נבע לא מרוע לב אלא מהתנהגות טבעית של ילדים בני  11-10 כלפי ילד שגדל בסביבה חריגה. "לפתע היחס אליי החל להשתנות לטובה – זכיתי להערכה ולאהדה, אפילו התייעצו איתי בנושאים שונים. האמת? לא הבנתי מה גרם לשינוי… ואילו עכשיו", הישרתי מבט אל עיניה הטובות, "עכשיו אני מבין".

היא לגמה מכוס המים. "הם לא היו ילדים רעים, אתה יודע", אמרה, "ככה זה  ילדים, לפעמים הם אפילו לא מבינים כמה הם פוגעים", נאנחה.

לרגע, היה לי קשה לדבר. שאפתי שאיפה עמוקה, "נכון. בסופו של דבר נוצר בינינו קשר ואחרי שנים רבות הוזמנתי למסיבת יום הולדת 50 של אחד מהם, מסיבת חיים שכאלה, והוא אף קרא לי, לספר על עצמי באותם הימים".

"אז נשארתם בקשר כל אותן השנים?"

"כן, מורתי, וכאשר מלאו לי 65 אשתי ערכה לי מסיבה קטנה והזמינה גם אותו".

השתררה שתיקה נעימה. שקעתי בזיכרונות. נזכרתי איך המורה צפרירה נלחמה במחנך הכיתה ובמנהל שלא רצו לשלוח אותי לבחינות לקבלת מלגת לימודים בתיכון (שהיה בתשלום באותם ימים), למרות שהצטיינתי בלימודיי. ואיך שמחה כשהתקבלתי לתיכון.

"במה עסקת כל השנים הללו?" שאלה לפתע.

"סיימתי את בית הספר התיכון", עניתי, "הרבה מאד בזכותך", הוספתי בחיוך.

היא הניפה ידה בביטול, "זה הגיע לך בזכות".

לא נהגתי להתווכח עם המורה אז הסתפקתי בניד ראש והמשכתי.

"לאחר השירות הצבאי למדתי בטכניון הנדסת בניין ואני היום בעל משרד משגשג בבאר שבע לניהול ופיקוח על בנייה".

"עקבתי אחריך מכיתה ה', אתה יודע?" אמרה "למרות שהייתי מורה לתנ"ך ולא מחנכת הכיתה. ישבתי בכל המועצות הפדגוגיות. כשנוכחתי לדעת שלא שובצת לבחינות לקבלת מלגה דרשתי הסברים. המחנך שלך והמנהל ענו שחבל לבזבז מקום, ושוודאי לא תעבור, ואם תעבור תנשור מהתיכון, ובקיצור לא ייצא ממך כלום. התקוממתי ואמרתי להם שאתה תלמיד מצטיין ואין שום ביסוס לטענות ההבל שלהם". פניה נעו בזעף, "פניתי למפקח במשרד החינוך והסברתי לו את המצב. המפקח שאל אותי למה המחנך מתעקש. עניתי שיש תלמידה מועדפת ואין מקום… הוא השתכנע. אני הסתכסכתי עם המנהל ועם המחנך. אבל זה לא שינה לי. הלכתי עם האמת שלי עד הסוף. אתה נשלחת להיבחן".

הייתה שתיקה ארוכה, שלא העזתי להפר.

"כל השנים תהיתי מה עלה בגורלך – ידעתי שסיימת את התיכון בציונים טובים, אבל לא ידעתי דבר מעבר לכך. היום – הצלחתך הוכיחה לי, שצדקתי בהתעקשותי על האמת. גם אם עברו 60 שנה". מבטה התרכך, "ספר לי עוד", ביקשה. "באילו תחומים נוספים אתה עוסק? ספר לי על משפחתך".

המשכנו לשוחח ועניתי על כל שאלותיה.

"עכשיו אני יכולה לסגור מעגל", אמרה.

קמתי ללכת.

היא נופפה אלי בידה, "נתראה עוד 60 שנה", קרצה.

דמותו של גיבור היא לא רק במעשה הירואי צבאי או אחר. מבחינתי היא הייתה הגיבורה שלי,  שהבחינה בכישורים שלי ושבעקשנותה סללה לי את הדרך לעתיד מכובד, ועל כך מגיע לה התואר 'גיבור'.

הזוית האישית

הסיפור תועד בפאלאס להבים והועלה לאתר במסגרת הקשר הרב דורי.