מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה גולדמן, נולדתי בצ'כיה בשנת 1937. שנה לפני חתימת 'הסכם מינכן', הידוע לשמצה, בו קיבל היטלר את אזור הסודטים שנקרע מצ'כיה. הצדדים להסכם, בריטניה וצרפת, התמוגגו מ'ההצלחה', והיטלר שהבין 'עם מי יש לו עסק', לא התמהמה והשתלט על צ'כיה כולה.

הגזרות על היהודים לא איחרו להגיע.  אבי, שהיה ציוני פעיל, החליט שעלינו לעלות ארצה, בניגוד לדעת המשפחה כולה. "הרי המטורף הזה לא יחזיק מעמד יותר מחצי שנה", אמרו.

המטורף החזיק מעמד הרבה יותר. כל משפחתנו המורחבת נספתה בשואה. איש לא שרד!

הצלחנו לעזוב את צ'כיה ולעלות ארצה בזכות ההסכם בין הנאצים וממשלת המנדט, לפיו כל משפחה שתשלם 1,000 ליש"ט תקבל סרטיפיקט (אישור עלייה) לארץ ישראל (ביתנו בארץ עלה אז 200 ליש"ט), ובתנאי שלא נוציא את חפצי הערך שלנו מצ'כיה. למזלנו, יכולנו לשלם ואת חפצי הערך אבי עטף, ארז בקופסה והפקיד בכספת בבנק בפראג. זמן קצר לאחר מכן עלינו ארצה והתיישבנו בבית יצחק.

כעבור 32 שנה, קיבלנו מכתב מעו"ד צ'כי המאשר את קיום הקופסה ומודיע שעלינו לשלם 'דמי אחסון', וָלא – נאבד את זכותנו עליה. מאחר שנדרשנו לתשלום סביר, החלטנו לשלם למרות שחשבנו כי אין סיכוי לקבל את הקופסה חזרה.

כאשר השתחררה צ'כיה מהמשטר הקומוניסטי, החלטנו, אחי ואני עם בני זוגנו, לנסוע לצ'כיה ולנסות את מזלנו. הגענו לבנק בפראג מצוידים בכל המסמכים, מתורגמים לצ'כית. הסתבר שהקופסה הועברה לבנק אחר. נסענו לבנק השני, שם נאמר לנו שעלינו להשיג אישור מהנוטריון של פראג. נסענו לנוטריון. הוא יצא אלינו, "במה העניין"? שאל. מאחר שאני זו שיכולה איכשהו לנהל שיחה בצ'כית, הסברתי לו את מטרת בואנו.

"זה יכול לקחת הרבה זמן", ענה.

"אנחנו נשהה שבוע בפראג", הסברתי לו.

"לא, זה יכול לקחת גם שלושה שבועות", אמר.

"אתם צריכים להשיג שמאי שייפגש אתכם בבנק ויעריך את שווי החפצים לתשלום מס," הוסיף, לאחר שהבענו את רצוננו להתחיל בתהליך. "ויש רשימה של שמאים בבית הדואר", עדכן אותנו.

בדואר, בחרנו שֵם של שמאית והתקשרנו אליה. הגענו לביתה ושם, לאחר שהורתה לנו לחלוץ את הנעליים… סיפרנו לה על פגישתנו עם הנוטריון, והיא קבעה לנו פגישה נוספת עמו.

הימים הבאים עברו עלינו בוויכוחים על גובה ה'תשלום', קרי השוחד, שניתן לנוטריון. לבסוף, החלטנו על 200 ₪ – סכום שהקביל למחצית משכורת טובה בצ'כיה.

"את תמסרי לו את המעטפה," החליט אחי.

הבטתי בו בתדהמה.

"בתי הסוהר לנשים בטח טובים יותר, ואמנון לא יעזוב בלעדייך" ענה אחי למבטי המשתאה.

"נכון, אמנון?" הוא קרץ לבעלי.

במועד שנקבע התייצבנו במשרד הנוטריון. אני פתחתי ב'נאום השוחד', בו הודיתי לו על כך שקיבל אותנו והנחתי את המעטפה עם הכסף על שולחנו. הוא דחף אותה בחזרה.

"מה עושים?" שאל אחי בלחש, "לא יוצאים עם המעטפה!"

הנוטריון סידר את מה שצריך. קמנו ללכת. הוא דחף אלינו בשנית את המעטפה.

"שמעתי שבפראג יש הרבה גנבים ואני מעדיפה שיגנבו זאת ממך", אמרתי.

הנוטריון חייך חיוך קלוש ואנחנו מיהרנו לעזוב את חדרו.

המשכנו לבנק, שם נפגשנו עם השמאית ולאחר דין ודברים קיבלנו את הקופסה. כאשר פתחנו אותה התרגשתי במיוחד כשראיתי את כתב ידו של אבי. עוד אנו עסוקים בבדיקת התכולה, הגיע האחראי על הכספת והודיע שהגיע זמן הפסקת הצהריים. 5 ₪ נוספים השאירו את הכספת פתוחה… לאחר שקיבלנו את הקופסה, יצאנו למסעדה, לחגוג את הסיום המוצלח של ההרפתקה.

זהו סיפור האוצר, שהיה כמעט אבוד

לחוה סיפור נוסף במאגר – חוה גולדמן – המושבניקית מבית יצחק בעמק חפר

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת הקשר הרב דורי בפאלאס להבים