מאגר סיפורי מורשת

חוה נולדה בשנת 1937 בפראג שבצ'כיה וגדלה בפילזן (Plzeň), העיר הרביעית בגודלה בצ'כיה, אשר שמה יצא למרחוק בזכות כלי הרכב סקודה והבירה המיוצרת במקום ונושאת את שם העיר.  הוריה של חוה, גרטרוד ופרנץ הלר, ילידי צ'כיה, היו בעלי חנות גדולה לביגוד. אחיה הבכור צבי, היה כבר בן שבע כאשר חוה נולדה. המשפחה הייתה אמידה, חילונית, ציונית. בבית היו אומנת ומבשלת ובני המשפחה חיו ברווחה בבית דירות, כשבקומה מעליהם גרו הסבתא והסבא.

בשנת 1939 בעקבות פלישת הגרמנים לצ'כיה והשתלטות עליה, תכנן האב לעזוב את צ'כיה ולהגר לארץ מבטחים. בהיותו ציוני פעיל הוא החליט לקחת את המשפחה ולעלות לארץ ישראל. היה זה בניגוד לדעת כל בני המשפחה הענפה, שאמרו: "הרי המטורף הזה לא יחזיק מעמד יותר מחצי שנה".  מיותר לציין, שכל המשפחה המורחבת שנותרה בצ'כיה, נספתה בשואה.

חוה הייתה בת שנתיים וחצי כאשר המשפחה עזבה את המולדת והפליגה באונייה 'גלילאה' מנמל טריאסט לארץ. בשלהי שנת 1939 המשפחה הגיעה לחיפה. לאחר שהייה של מספר חודשים בעיר בניסיון למצוא מקור פרנסה, חלה האב. בשיחה עם הרופא שטיפל בו, סיפר הרופא שמתארגנת קבוצה של עולי צ'כיה למטרת התיישבות בכפר בעמק חפר. הרעיון קסם להוריה של חוה והם הצטרפו למפעל ההתיישבותי. תוך כדי הקמת היישוב, הם גרו בפרדס כץ, כי שם הוקם בית החרושת הקואופרטיבי לייצור אריגים ווילונות, עד שנבנו הבתים הראשונים על ידי רסקו והמתיישבים עצמם.

בשנת 1941 התאכלסה קבוצת המתיישבים הראשונה, חוה והוריה היו ביניהם. כל אחד מהמתיישבים הביא איתו הון עצמי ובאמצעים אלו הם הגשימו את תוכניתם והעבירו לכפר את בית החרושת לייצור אריגים ווילונות, והחלו בעיבוד הקרקע ובנטיעה. גם את השֵם בחרו לכפר התעשייתי שהקימו – 'נירה'. השם נגזר משני יעדיו של הכפר: חקלאות ואריגה. ל'ניר', שני פירושים: האחד, שדה שנחרש; והשני, מסגרת שמתוחים עליה חוטים המשמשים לאריגה. 'נירה' היה הכפר התעשייתי הראשון בארץ שהוקם על מזיגה של חקלאות ותעשייה. התוכנית עלתה יפה ושימשה חיקוי לעוד יישובים בתחומי עמק חפר.

חוה הייתה בת שלוש כאשר המשפחה עברה למגורי הקבע ב'נירה'. בכפר היו ילדים מעטים ולכן חוה נשלחה לגן בכפר ידידיה, מרחק של ק"מ אחד מהבית. חוה זוכרת שמדי בוקר היא יצאה לגן עם חברה וחבר, נאווה ודני, בני גילה. דני נשלח קדימה 'לסרוק את השטח' ולבדוק שאין ערבים בסביבה (מהכפר הערבי הסמוך), וכאשר הוא ראה ש'הדרך פנויה', סימן לבנות והן היו מתקדמות ומצטרפות אליו.

ההורים עבדו קשה במשמרות: במשק החקלאי השיתופי, בבית החרושת ובמשק הפרטי, שכלל לול תרנגולות ומטע. העבודה הקשה שהתנהלה במשך כל שעות היום, לא אפשרה חיי משפחה נורמליים. הילדים היו עצמאיים מגיל צעיר, הלכו לבד לגן ולבית הספר. שיחקו בחוץ על הכביש הראשי שחצה את הכפר, כי לא היו מכוניות פרטיות ולכן יכלו לשחק ללא חשש, משחקים כמו קלאס, חמש אבנים, ארבעה מקלות, חבל (דלגית) ועוד.

בגיל שש חוה נשלחה לבית ספר עממי 'ביאליק' בנתניה. מדי בוקר היא נסעה לנתניה באוטובוס המיוחד יחד עם ילדי בית יצחק. היא התחילה ללמוד חודש אחרי פתיחת שנת הלימודים, מכיוון שכך פיגרה אחרי הכיתה. בפסח אחיה לימד אותה והיא התגברה על הפער וסיימה בהצטיינות את כיתה א'. חוה שומרת פינה חמה למורה אידה, שלימדה אותה בכיתה א', כשחלתה בחזרת ונעדרה תקופה ארוכה מהלימודים, המורה אידה באה לבקר אותה. הביקור השאיר רושם כביר על חוה שזכור לה עד היום.

את לימודי התיכון סיימה חוה בבית הספר 'טשרניחובסקי' בנתניה. היא למדה עם בנים ובנות מבית יצחק, 'נירה' ונתניה. נערי ונערות 'נירה', שהיו חמישה בסה"כ, קשרו קשרים חברתיים עם ילדי בית יצחק והשתתפו עימם בפעילויות משותפות, כמו ריקודי עם, מפגשים חברתיים בימי שישי ופעילות בצופים. אחד הנערים בחבר'ה היה אמנון גולדמן, מי שעתיד להיות בעלה. אמנון נולד בקריית ביאליק והגיע עם הוריו לבית יצחק בשנת 1946.

בגמר התיכון חוה רצתה ללמוד ריפוי בעיסוק בעקבות גיסתה שכבר עבדה במקצוע. בית הספר היחיד אז היה בירושלים. לשם כך היא ביקשה דחיית שירות והחלה ללמוד בירושלים. לצד לימודי התיאוריה היא עשתה עבודה מעשית במספר בתי חולים: בית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, מלב"ן – בית חולים לחולי שחפת בבאר יעקב ובית החולים הכללי בנהרייה. בסופ"שים חוה נהגה לחזור הביתה ל'נירה' ולהיפגש עם החבורה. באחד המפגשים היא הזמינה את החבר'ה לבוא לבקרה בבאר יעקב, שם היא גרה ועבדה באותה תקופה. אמנון הרים את הכפפה, בא לבקרה, וכל השאר היסטוריה…

בסיום הלימודים חוה התגייסה לצבא. הטירונות עברה עליה בבית החולים תל-השומר, שם עבדה כמרפאה בעיסוק במחלקה האורתופדית. לאחר מכן היא סיימה קורס קציני חר"פ (חיל רפואה). באוקטובר 1960 חוה נישאה לאמנון גולדמן והם קבעו את מושבם בירושלים, כי אמנון למד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיזיקה, ומטאורולוגיה כמקצוע משני, שברבות השנים הפך לראשי, והוא עסק בו כל חייו. חוה עבדה בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה, שם ניהלה את תחום הריפוי בעיסוק והייתה אחראית על שמונה מרפאים ותיקים ומבוגרים ממנה. אף לא אחד מהם הסכים לנהל את המחלקה והתפקיד הוטל עליה – חדשה וירוקה. היא עבדה שם באופן זמני, בשנים  1963-1960 עד שאמנון סיים את לימודיו.

בינתיים, היישוב 'נירה' עבר תהפוכות. בשנת 1953 היישוב התאחד עם 'גן חפר' ושני היישובים הפכו ל'שער חפר-נירה'. ובשנת 1963 התמזגו עם בית יצחק למושב אחד שנקרא 'בית יצחק-שער חפר'. באותה שנה, שנת 1963, אמנון סיים את לימודיו והוא וחוה התיישבו בבית יצחק ובנו בו את ביתם.

אמנון עבד בשירות המטאורולוגי עד יציאתו לגמלאות. חוה הקימה את תחום הריפוי בעיסוק בכפר העבודה לחולי נפש בשער מנשה, וראתה ברכה בעמלה. עם הולדת בנה יובל בשנת 1965, היא פרשה לשנתיים ואז הקימה את תחום הריפוי בעיסוק בקופת חולים כללית בנתניה. חוה הייתה העובדת היחידה במחלקה האחת שהיא הקימה, וכאשר פרשה לגמלאות בשנת 1999, לאחר למעלה משלושים שנה, כבר עבדו תחתיה 22 מרפאים בעיסוק בשתי מחלקות: מבוגרים וילדים.

בשנת 2019 אמנון נפטר. בעקבות יובל, שבנה את ביתו במיתר עם אשתו צופית ושלושת ילדיהם, חוה החליטה לעבור לפאלאס להבים. לדבריה: "זו החלטה שאני שמחה עליה עד היום הזה". חוה פעילה מאוד בקהילת פאלאס, היא משמשת יו"ר ועדת גינון, משתתפת בחבורת הזמר, מטפלת (בהתנדבות) בדיירים שזקוקים לריפוי בעיסוק בידיים, אוהבת לסרוג, לארוג, לחרוז ולבשל אוכל צ'כי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת חוג הכתיבה והקשר הרב דורי בפאלאס להבים