מאגר סיפורי מורשת

סבי, יצחק שפירא, נולד בשנת 1941 בסיביר שברוסיה. הוא נקרא על שם הסבא רבא שלו מצד אביו. אביו – שלמה שפירא נולד בעיר חלם שבפולין, הידועה מסיפורי הפולקלור היהודי – סיפורים מצחיקים בהם יוחסה לאנשי העיירה "חוכמה" רבה. כאדם צעיר, אביו גר בעיר הבירה ורשה ועבד שם כסדר בבית דפוס, אשר מסדר את אותיות דפי העיתון על לוחות מתכת. אמו – ציפורה לבית קורן נולדה בעיירה גורשקוב בחבל לובלין שבפולין למשפחה דתית בת שבעה ילדים. אביה היה סוחר תבואה.

הוריו של סבי – שלמה וציפורה נישאו, ואחותו שרה נולדה בשנת 1938 בגורשקוב. לאחר נישואיהם פתח אביו חנות בדים בעיר חלם. לאחר פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939, הוריהם של שלמה וצפורה הפצירו בהם לברוח מפולין. שלמה קנה סוס ועגלה והם חצו בעזרתם את הגבול לרוסיה. הם שהו באוקראינה, ובהמשך נשלחו על ידי הרוסים למחנה עבודה בטייגה (יער עצי מחט) שבסיביר, שם עבדו אנשים בכריתת עצים בתנאים קשים מאוד של קור, עבודה פיסית קשה ורעב. שם גם נולד סבי, יצחק, בשנת 1941. כשהייה בערך בן שנתיים חלה במחלת הטיפוס. אביו סחב אותו על הידיים למרחק של קילומטרים עד לבית החולים ושם אשפזו אותו. לא נתנו להוריו להיכנס אליו, והוא שהה לבדו בבית החולים. בעקבות המחלה הוא היה מאוד חלש וכדי לחזק אותו הכינו לו מרק ממח עצם שאבא שלו הביא מבית מטבחיים בו עבד. בנס הוא החלים וניצל. בזכות העובדה שאביו למד במהירות את השפה הרוסית, הוא הצליח לקבל עבודה קלה יותר של אחראי על חלוקת המזון, ובזכות כך המשפחה הצליחה לשרוד את התנאים הקשים.

בשלב מסוים אפשרו להם לעזוב את המחנה והם נדדו דרומה לעיר דז'מבול בקזחסטן, שם האקלים היה טוב יותר וניתן היה להשיג יותר מזון. אביו גוייס לצבא, אבל בשל פציעה ברגלו שוחרר לאחר מספר חודשים. בזמן הזה אמו פרנסה אותם על ידי מכירת פריטי מזון. סבי היה אז בערך בן 3 ואחותו שרה הייתה בת 6. אמם השאירה להם כל בוקר חלב ולחם מפורר והלכה לעבוד, ואחותו השגיחה עליו ודאגה להאכיל אותו. זיכרון ילדות נוסף שיש לסבי מאותה תקופה הוא מבורות מים עם מי גשמים שהתמלאו בדגים, והוא מאד התפעל להסתכל עליהם קופצים ושוחים במים.

בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוריו של סבי רצו לחזור לפולין, לבית הוריהם, וגילו בצער רב כי כל משפחתם הענפה נספתה בשואה (הורים, אחים ואחיינים). הם גרו בעיר שצ'צ'ין, אך שם נתקלנו ביחס עוין מצד התושבים הפולנים, שלא שמחו לראות את מקצת הפליטים ששרדו חוזרים לבתיהם. סבי זוכר אירוע בו הפולנים ניסו לחדור בלילה לביתם, ויושבי הבית הצליחו להבריח אותם בעזרת גרזנים. אז החליטו הוריו לא להישאר עוד בפולין, ונסעו לאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, שם התאספו יהודים פליטי שואה. הם גרו בעיירה בשם "לייפהיים" במחנה צבאי לשעבר שהוסב למחנה עקורים, ושם שהו כשלוש שנים. במחנה אורגנה קהילה שדאגה לתושבים. אביו, שלמה, עבד בבית דפוס של עיתון ביידיש שיצא לאור בעיר מינכן, וסבי הלך לראשונה לגן ילדים ולבית ספר. משם יש לו זכרונות של הפעם הראשונה בה חגג את החגים היהודיים חנוכה ושבועות, ואת הביכורים שהביאו להם בסלסלות.

בשנת 1949 הוריו של סבי, שהיו ציונים, ביקשו לעלות לישראל, והמשפחה צורפה לטיסה במטוס אמריקאי שאורגן להעלאת יהודים לארץ. במהלך הטיסה ארעה תקלה והמטוס נחת נחיתת חירום בשדה תעופה ביוגוסלביה, דבר שעורר חששות בקרב הנוסעים שחשבו שהגיעו לרוסיה.

כשהגיעו לארץ, נשלחו למחנה העולים בבאר יעקב, שם ישנו באוהל בתנאים קשים, אך לאחר זמן מה קרוב משפחה ותיק בארץ סייע להם לחפש דירה ביפו, ולאחר חיפושים, מצאו דירת חדר ושם גרו. אביו של סבי החל לחפש עבודה, וסבי ואחותו החלו לימודים בבית ספר ביפו. בתקופת המעבר ממחנה הפליטים בגרמניה ועד שהמשפחה התאקלמה בארץ פספס סבי חצי שנת לימוד והוא החל ללמוד בארץ באמצע כיתה ב'. הוריו כמעט ולא ידעו עברית, הם הלכו לבית הספר הקרוב לביתם ורשמו אותו ואת אחותו ללימודים בבית ספר דתי. רק מאוחר יותר הם גילו שבאותו בניין היה גם בית ספר חילוני, אך סבי המשיך את לימודיו בבית הספר הדתי, שם היה לו מחנך שלימד את כל המקצועות מכיתה א' ועד כיתה ח' (חוץ מספורט, מלאכה וזמרה). המורה לזמרה לימדה אותם שירי מולדת, בשיעורי מלאכה למד נגרות, ואפילו היו להם שיעורי ימאות בהם חתרו בירקון. מאז כיתה ב' היו לסבי שני חברים הכי טובים איתם נשאר בקשר כל השנים. לאחר שהשתפר מצבם הכלכלי, עברה המשפחה לדירה טובה יותר ביפו, ולאחר מספר שנים קנו הוריו דירה בבת ים.

בגיל 18 התגייס סבי, יצחק, לצה"ל, לחיל רגלים, השתתף בקורס מ"כים (מפקדי כיתות), ושירת כמדריך טירונים וכמדריך בקורס מקלעים. במשך שנים רבות הוא שירת במילואים והיה סמל מחלקת חי"ר (חיל רגלים) ולאחר מכן רס"פ (רב סמל פלוגתי). סבי השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ואת כל שירות המילואים עשה באזור סיני. במלחמת ששת הימים אף נפצע בראשו במהלך הקרב הידוע באום כתף שבסיני, כשלחם באוגדה בפיקודו של אריק שרון.

לאחר שחרורו משירות סדיר למד סבי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. בתחילת דרכו המקצועית עבד בלשכת המס, ולאחר מכן שנים רבות בתחום הבניין כקניין ראשי בחברה קבלנית עד ליציאתו לגמלאות. לסבי היה סיפוק רב מעבודתו ומהיכולת שלו להשפיע על פעילות החברה בה עבד.

סבי, יצחק, נישא בשנת 1967 ללאה לבית אורשטיין. הם נפגשו לראשונה אצל אחד מחבריו הטובים, שאחותו הייתה חברה של לאה. זה היה כשהיו צעירים מאוד. סבי היה בן 16 וסבתי בת 10. לאחר שמונה שנים נפגשנו שוב במקרה כשהסתובבו עם חברים ברחוב אלנבי בתל אביב. סבתי לאה זיהתה אותו, הם התחילו לדבר, ומשם התפתח הקשר עד לחתונה. הם קנו את דירתם הראשונה בבת ים בסמוך לבית הורי סבי, ושם נולדו אבי, גיא, ואחיו שחר. גם כשעברו לדירה יותר גדולה נשארו בבת ים כדי להיות קרובים להורים. אחרי שגם הוריה של סבתי לאה עברו מתל אביב לבת ים. לפני קצת יותר מ- 20 שנים, הם עברו לדירה ביהוד שבה הם גרים עד היום. לפני חמש שנים חגגו לאה ויצחק 50 שנות נישואים בחגיגה מרגשת עם כל המשפחה.

סבא יצחק עם הוריו ואחותו

החפץ שעבר במשפחת סבי מדור לדור הוא טלית ותפילין של אביו, אותם הוא שמר מאז ברח מפולין, ואלו היו מהחפצים הבודדים איתם הגיע לארץ. הטלית  והתפילין עברו אל סבי, ובהמשך השתמשו בהם גם ילדיו ונכדיו כשעלו לתורה. סבי התרגש מאד כשאותן טלית ותפילין שימשו גם אותי כשעליתי לתורה.

סבא יצחק כחייל

הזוית האישית

סבא יצחק: שמחתי מאד לספר לנכדי נועם על משפחתי וקורותי בזמן השואה, ילדותי, העלייה ארצה, שירותי בצבא והמשפחה שבניתי. אני מקוה שסיפורי יהווה דוגמא להתגברות על קשיים והיכולת לבנות יסודות חדשים וחזקים. אני מאחל לנועם חיים בריאים טובים ומאושרים.

נועם הנכד: אני מרגיש שיש לי חוויה נהדרת מהמפגש שלי עם סבא. למדתי הרבה על סבא ושמעתי הרבה סיפורים שלא הכרתי ואני חושב שבמפגש שנינו מאוד נהנינו, ואני לפחות הרגשתי שאני מתקרב לסבא. אני רוצה לאחל לסבא שיהיה בריא ומאושר.

לסיפורה של סבתא לאה שפירא לחצו על הקישור: החלטות גורליות