מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה שפירא לבית אורשטיין. נולדתי בלודז' שפולין במאי 1948 לאחר שובם של הוריי מרוסיה. עלינו ארצה בשנת 1957 בהיותי בת 9. סיימתי לימודי בית ספר יסודי ביפו ולימודים תיכוניים בתל אביב והמשכתי בלימודי הוראה בסמינר הקיבוצים במגמת טבע ומדע. נישאתי בשנת 1967 לבעלי יצחק שפירא. בשנת 1969 נולד בני הבכור גיא ובשנת 1973 בני השני שחר. במשך 14 שנים עסקתי בהוראה בחטיבת ביניים לאחר מכן עשיתי הסבה לתחום הרפואי ועבדתי בבית חולים פרטי ובגיל הפנסיה במכון שמיעה.

אמי צרקה ואבי מרדכי, 1987

לאמי ואבי – צרקה לבית גרשונוביץ' ז"ל ומרדכי אורשטיין ז"ל, פליטי שואה, שרידים יחידים של משפחתם הענפה, אנשים אינטליגנטיים, מוכשרים ובעלי כושר ביטוי (אבי כנואם ומספר מעשיות ואמי ככותבת), שתנאי חייהם לא אפשרו להם לממש את כישוריהם. היה חשוב להם לספר את קורות חייהם, ולהנציח את זכר יקיריהם שנספו בשואה. לשם כך הם כתבו והקליטו את זכרונותיהם בשפת אמם – היידיש. לאחר מות אמי מצאתי בקשה לתרגם את הכתוב לעברית, כדי שגם הנכדים והנינים יוכלו לקרוא את החומר ולקבל מידע על שורשי המשפחה וקורותיה בתקופת השואה. ראיתי בבקשה זו מעין צוואה ונרתמתי לעבודת התרגום והעריכה.

מימין הכריכה הקדמית של ספר הזכרונות, משמאל: הכריכה האחורית של ספר הזכרונות ובה מפות מסלול הבריחה מפולין לרוסיה והחזרה לפולין אחרי המלחמה

הוריי נולדו בעיירה בשם פשדבוש שבפולין, אך מילדותם גרו בלודז' – עיר תעשייתית שסיפקה מקורות פרנסה ליהודים רבים. הם נישאו בשנת 1936 ולאחר שנה נולד בנם הבכור – אחי, מיכאל. כשאחי היה בן שנתייים פרצה מלחמת העולם שנייה, ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. החיים הפכו לגיהנום. התנכלויות ליהודים, תורים ארוכים והקצבות לקניית מזון בסיסי, אותו לרוב לא צלחו להשיג, כי ברגע שחשדו כי אדם הוא יהודי, היו מכים ומגרשים אותו מהמקום.

אמי צרקה (מימין) בנעוריה לפני המלחמה

החלו שמועות שניתן לברוח לגבול הרוסי, ומשם לעבור לרוסיה, שהייתה מקום בטוח יותר. הוריי החלטו לברוח –  זו הייתה החלטה גורלית ראשונה שקיבלו, שכן היה עליהם להיפרד מכל בני משפחתם, שלא הסכימו להצטרף אליהם ולברוח אל הלא נודע.

אבי נסע ראשון כדי לבדוק את השטח, והבטיח להודיע לאמי מתי לצאת לדרך. היה צורך באומץ לב לאשה בת 25 עם ילד בן שנתיים וחצי לצאת למסע כה קשה, ולהיפרד מההורים ומכל בני המשפחה. אמי לא שיערה כי זאת תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה אותם.

הנסיעה הארוכה ברכבות ועגלות סוסים היתה מלווה בתלאות רבות. בשלב מסויים הגרמנים תפסו אותם והחרימו את כל רכושם. אמי נותרה ללא כל. בהגיעה קרוב לעיר ביאליסטוק במזרח פולין, לנקודת הגבול הרוסי, התברר שבמקום התקבצו אלפי אנשים שניסו לחצות את הגבול, אך הרוסים שלא ציפו לגל כה גדול, סגרו את המעבר. אמי ואחי שכבו בשלג הכבד של חודש אוקטובר משך תשע יממות ללא קורת גג, מזון ושתייה. מדי פעם אנשים רחמניים חסו על אחי ונתנו לו פרוסת לחם, אך היו גם שסרבו. אמי, שהרגישה שכוחותיה כלו, קיבלה החלטה לא לשכב שם בחיבוק ידיים. תחילה ניסתה לדבר לליבם של החיילים הרוסיים במעבר הגבול, אך הם לא התרשמו וגירשו אותם מהמקום. אז במקרה פגשה אישה שתכננה להסתנן שלא דרך מעבר הגבול אלא דרך היערות, ושיכנעה אותה לצרפם אליה. זו היתה החלטה נוספת שבזכותה הצליחו להישאר בחיים ולשרוד. אומץ הלב והנחישות הביאו את אמי לפגוש שוב את אבי, והם המשיכו במסע נדודים והישרדות של מספר שנים, בהם נאלצו לברוח מהגרמנים מזרחה ככל שאלה התקרבו למקומות שהותם. במסעות אלה הם נדדו אלפי קילומטרים ושהו בכעשרה מקומות שונים, בהם נאלצו להתמודד עם קשיי הישרדות רבים.

לאחר סיום המלחמה חזרו הוריי לפולין עם אחי. הם הרחיבו את המשפחה – בשנת 1948 אני נולדתי כדור שני לניצולי שואה, ובשנת 1957 עלינו ארצה ופתחנו דף חדש בחיינו.

היוזמה, אומץ הלב, ונקיטת הצעדים האקטיביים להתמודדות עם העתיד הצפוי, הם שאיפשרו להורי לשרוד ולהתמודד עם הקשיים, והם לדעתי דרך חיים נכונה להתמודדות עם מגוון אתגרים בהם אדם עשוי להיתקל בחיים.

מימין: משפחתנו ב- 1950, משמאל: משפחתנו ב- 1957 לפני העלייה לישראל

(מבוסס על ספר הזכרונות של הורי אותו תרגמתי מיידיש).

הזוית האישית

סבתא לאה: נהניתי מזמן האיכות עם נועם נכדי, הפעילות המשותפת קירבה אותנו. גיליתי כמה נועם בקיא בתפעול המחשב וגם מצאתי תכונות נוספות באישיותו בהקשר החברתי. כמו כן נהניתי מהתכנית עצמה, מהמפגש עם הסיפורים השונים. היא נתנה לי אפשרות נוספת להנצחה של הוריי ולעניין בסיפורם את נועם ולהעביר את המידע לדור הצעיר. אני חושבת שיש חשיבות רבה בחינוך הדור הצעיר, בני מאוד מעורים בנושא ובמיוחד אבא של נועם, שחוקר הרבה על השואה ועל הקשר המשפחתי. אני רוצה לאחל לנועם בריאות, שלום מקומי ועולמי, בניית משפחה איתנה ואוהבת, בחירת החלטות נכונות, מזל והצלחה בחיים.

נועם הנכד: אני מרגיש שיש לי מהמפגשים המון חוויות נהדרות ולימודיות. אני למדתי המון על סבתא ושמעתי הרבה סיפורים שלא הכרתי ואני חושב שכל מפגש היה לשנינו ממש כיף ואני לפחות הרגשתי שאני מתקרב לסבתא יותר ויותר ממפגש למפגש. הייתי רוצה לאחל לסבתא שתהיה בריאה ומאושרת ושתצליח בכל מה שתרצה לעשות בעתיד.