מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן דן. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי להכין סיפור תיעוד על סבתא שלי, לאה דהן. סבתא שלי, אימא של אבא, שמתגוררת במושב תירוש במרכז הארץ, מושב אשר מרבית אנשיו מסורתיים או דתיים. המרחק למושב הוא מרחק של כשעה נסיעה אבל מפאת העומס היום יומי ומפאת העובדה שסבתא וסבתא מקפידים על השבת, לא ניתן לבקר אותם במהלך השבת אלא טרם כניסתה או לאחר צאתה, לכן אנחנו לא נפגשים איתם הרבה.

כשאנחנו מגיעים למושב, אנחנו בדרך כלל מתיישבים במרפסת הבית, סבתא מיד מוציאה שתייה ואוכל וסבא מתיישב לברר מה קורה אצל כל אחד מאיתנו, הנכדים, וממשיך ומספר על המתרחש במושב. סבתא לאה, שבינתיים כיסתה את השולחן בכל טוב, מתיישבת לצידו ומקשיבה. מדי פעם היא שואלת שאלה או מביעה עניין ולאחר כמה דקות עולה שוב במדרגות לבית ולמטבח להביא דברים נוספים שיונחו על השולחן המלא עד אפס מקום בכל טוב. כשאנחנו מסיימים את הביקור אני רוכן אליה לחיבוק חם. היא מנשקת אותי, מברכת אותי בהצלחה ומבקשת שנגיע בהקדם לביקור נוסף.

בחרתי בסבתא שלי לתיעוד זה כי רציתי לדעת עליה יותר, רציתי לתת במה לסיפורים שלה, לזיכרונות שלה מבית אבא, קיוויתי שבסיפור הזו אצליח לחשוף את העבר שלה יותר. כותרת הסיפור היא: "ממלכה של 12 מ"ר" ומתייחסת למטבח של סבתא – שם היא הדומיננטית, שם היא הקובעת ודרך הבישולים שלה נשמע קולה הרבה יותר מאשר מסביב השולחן במרפסת. אני רוצה בסיפור הזה, כפי שהוא סופר על ידה, להיכנס לזיכרונות של סבתא שלי, לחשוף ולתעד אותם ובנוסף לצרף כמה מהמתכונים המעולים שלה. הסיפור של סבתא שלי כתוב בגוף ראשון.

הילדות במרוקו

"נולדתי בדמנאת, עיר במרוקו עם קהילה יהודית גדולה במרחק נסיעה של שעתיים ממרקש. אבי יוסף בן לולו ואמי עיג'ה בת שרה, הקימו משפחה משותפת לתפארת. כשחלק מאחיי הגדולים כבר היו בגיל העשרה, ביקשה אימא שלי להביא לעולם בת. היא נכנסה להריון איתי ושמחה מאוד בהולדתי. כולם שמחו. הייתי בת הזקונים וסוג של צעצוע בבית.

לצערי, לא זכיתי להכיר את אימא שלי. היא נפטרה כשהייתי בת ששה חודשים ואבי ואחי נותרו לבדם עם תינוקת קטנה בבית, לא יודעים את נפשם מעצבות וכאב. בת דודתו של אבי נשלחה לסייע לו עם התינוקת. אבי ראה שהיא מטפלת בי נהדר ואוהבת אותי אהבת נפש כאילו הייתי הבת שלה וביקש ממנה להישאר. גם שמה היה עיג'ה, כשמה של אמי, ואני חושבת שהיא הצילה למעשה את המשפחה. היא מילאה את הבית שהיה אבל ועצוב באור ובשמחת חיים, דאגה לכל מחסורנו ושמרה עלינו שלא ניפול לעצבות. לימים, ביקש אבי את ידה והיא נענתה והסכימה. היא הייתה אימא עבורי לכל דבר ועניין.

אני זוכרת את בית הוריי בדמנאת כמקום מלא חום. הבית היה ממוקם בסמיכות לבית הוריה של אמי הביולוגית ואני הייתי מטיילת לי בין הבתים, מקבלת מכולם אהבה ושמחה. מרבית שכנינו היו יהודים אשר עסקו במלאכות שונות ביום יום במטרה להתפרנס, חלקם היו אדוקים ועסקו רק בתורה. היו בתי כנסת רבים בדימנאט.

אני, כמו מרבית הבנות היהודיות בדימנאט, העברתי את ימיי בבית ההורים. לא נשלחתי לגן או לבית ספר מפחד שיתפסו ויחטפו אותי בדרכי לשם. העובדה שגרו מסביב לביתנו קרובי משפחה רבים עזרה לי להעביר את ימי כילדה. הייתי מתעוררת בבוקר, אוכלת ארוחת בוקר ואז הייתי מתרוצצת בין הבתים של קרובי המשפחה, עוזרת לנקות, לסדר וגם לבשל. פעמים רבות הייתי מגיעה לבית של סבתא או של קרוב משפחה אחר ויושבת לשמוע סיפורים ושיחות. בשעות אחר הצהריים כשהאחים שלי היו חוזרים מבית הספר הייתי מבקשת שיקריאו לי סיפור או שיצאו איתי לרחוב לשחק. שעות משחק רבות היו לי עם אחי חיים, זכרונו לברכה. אהבתי את חיים מאוד. הייתי עוקבת והולכת אחריו לכל מקום שהלך גם כשהיה יוצא לשחק עם חברים ברחוב. לצערי חיים נפטר לפני שלוש שנים. כשנולד אחי החורג יעקב לא הייתה מאושרת ממני. כבר לא הייתי הכי קטנה והיה לי מישהו לשחק וללוות אותו. היינו ממש חבורה קטנה. מטיילים, צוחקים ונהנים. עד היום כשיעקב מגיע לבקר אותי במושב אני כל כך שמחה ומאושרת.

קזבלנקה

כשהאחים שלי התחילו לעזוב את דמנאת לקזבלנקה אבי התעצב מאוד. המשפחה התחילה להתפזר לו והוא רצה את כולם קרוב אליו. אני זוכרת שכשהייתי בת שתיים עשרה אחד מאחיי הגדולים הגיע לביקור ושכנע את אבי לשלוח אותי לקזבלנקה ולאחר מכן לבוא עם המשפחה. הייתי מאושרת, עיר גדולה, מקום חדש ומסעיר ואני הייתי גדולה בעיני עצמי, בת 12, מוכנה להרפתקה חדשה.

כשהגעתי לעיר הגדולה האחים שלי שמרו עלי ומצאו לי עבודות כבייביסיטר. הייתי נהדרת ואהבו אותי מאוד. בתקופה הזו התחלתי לבשל יותר ויותר – גם עבור האחים שלי וגם במשפחות בהן טיפלתי. אחרי שנה וחצי ההורים שלי הגיעו לקזבלנקה ולקחו אותי לגור איתם. כשחזרתי לגור עם ההורים, התחלתי לעבוד אצל השכנים שלהם, כמעט גרתי איתם, הייתי עושה להם קניות, מבשלת ומטפלת בילדים. הם היו עבורי כמו משפחה ושמרנו על קשר גם לאחר העלייה לארץ.

כשההורים שלי הגיעו לקזבלנקה התחלתי למעשה להכיר חלקים אחרים מהמשפחה ומכרים שלא הכרתי קודם בשל המרחק בין דמנאת לקזבלנקה. ביניהם היה גם אלברט – אברהם. לימים אברהם יהפוך לבעלי. ימי הנערות שלי בקזבלנקה היו נפלאים. אהבתי כל רגע ורגע. אהבתי את השווקים, החנויות, השכנים היהודים והערבים, זו הייתה תקופה שבה הרגשתי שאני נהנית כל כך. השיחות על ציונות ועלייה לארץ לא עניינו אותי. לא ביקשתי לעצמי מקום אחר. אבל הדברים היו כבר ב"אוויר", האחים שלי דיברו על מדינת ישראל ועל הצורך בעלייה למדינה שהיא יהודית. מדינה שהיא שלנו. חלק מהם התחילו במסע ולבסוף עלינו גם הוריי, אני ואחי יעקב על האונייה. הייתי בת 15 אז.

המסע לארץ

המסע לארץ היה מורכב משני חלקים. החלק הראשון היה ההפלגה לצרפת. היא ארכה שלושה ימים. כשהגענו לצרפת מאוד שמחנו ואף אבי שקל את הישארותנו בצרפת. התעכבנו בצרפת למעלה מחודש. זה היה חודש של הנאה ומנוחה. אני זוכרת שאבא שלי היה הולך לשוק וקונה לנו כל טוב ומביא את האוכל במונית למקום שגרנו בו. הוא לא החסיר מאיתנו כלום. אחד מהשכנים שלנו שם היה בחור יהודי שרצה שאשקול להתחתן איתו ואשאר בצרפת אבל אני חששתי ובמקביל היה לחץ מהאחים שלי על אבא שלי לא להישאר בצרפת אלא להמשיך את המסע לארץ. אז שוב ארזנו את המזוודות שבאנו איתן ויצאנו לחלק השני במסע – ההפלגה לארץ ישראל. גם ההפלגה לישראל ארכה שלושה ימים. הכרתי בה חברות חדשות והיינו אוכלות ורוקדות על הסיפון.

כשירדנו מהאונייה שאלו אותנו לאן אנו מבקשים ללכת. אנחנו קיבלנו הנחיות מוקדמות מהמשפחה ולפיהן עלינו לבקש להגיע לקריית שמונה. בקריית שמונה חיכו לנו מספר קרובי משפחה שהתארגנו בדירות שיכון ולא במעברה ושם, כך נאמר לאבי, הוא יוכל לקבל עבודה. ירדנו מבטן האונייה לפקיד שחיכה לנו, רשם את שמנו ושאל לגבי היעד אליו אנו מבקשים להגיע. אחרי שענינו לו הוא חייך, הצביע על אוטובוס ואמר שזה האוטובוס שיקח אותנו לקריית שמונה. עלינו לאוטובוס שמחים וטובי לב, מסתכלים החוצה מהאוטובוס על הנוף המתחלף משטח עירוני למדבר וחול וחול וחול. כשעצר האוטובוס היינו בפתח מעברה, רחוקים קילומטרים רבים מקריית שמונה. הגענו לירוחם.

ההסתגלות בארץ 

לא לקח זמן רב להבין שהגענו למקום הלא נכון אבל לא היה עם מי לדבר ומי שיקשיב או יעזור. היינו המומים, במיוחד אחרי השנים בקזבלנקה ואחרי החודש בצרפת. הרגשנו זרים. המעברה הייתה למעשה צריפים על גבעות קטנות. הכל מסביב היה חול ולא היה לנו טוב. האוכל היה בתלושים. אני זוכרת את הלחם, הוא היה לחם שחור ועגול.

אבא שלי היה אוסף את שכר העבודה שלו, נוסע לבאר שבע ומביא מוצרים שלא היו במסגרת התלושים. לא הרגשנו עניים או מסכנים, היינו מבשלים בתוך הצריף. זו הייתה לי גם הפעם הראשונה שהכרתי יהודים שאינם מהתפוצה שלי. במעברה היו תימנים ותוניסאים שחיו ביחד איתנו. כשהקימו מועדון בסמוך למעברה היינו הולכים כולם לרקוד ולראות סרטים. כולם היו במצב דומה לשלנו. כל המדינה. המחסור לא הורגש, אבל לפעמים הזכרונות מהעיר הגדולה מקזבלנקה ומצרפת היו מעוררים מחשבות ועצבות.

כשאחד מהבחורים במעברה החל לחזר אחריי והוא לא מצא חן בעיני המשפחה היו בני המשפחה, דודים שלי, באים לקחת אותי בכל פעם למספר ימים לביתם על מנת שלא אשהה במעברה זמן רב מדי. נשארנו במעברה בירוחם במשך שנה ומשהו ואז עברנו למושב עזריקם. במושב עזריקם התגוררו דודים שלי שהמליצו לאבי להגיע לשם. אבי קיבל שם בית סוכנות קטן וזה הפך לבית הקבע הראשון שלנו בישראל. המעבר למושב עזריקם עשה לכל המשפחה טוב. אני אהבתי את המושב ובבקרים הייתי נוסעת למושב באר טוביה לעבוד כמבשלת.

חתונה וחיים עם סבא אברהם 

כשהגענו לעזריקם פגשנו במשפחתו של אברהם אשר התרשמו ממני וביקשו שאתחתן עם אברהם. ההורים שאלו לדעתי ואני לא התנגדתי. הוא היה בחור טוב וגבר נאה וידעתי שהוא יהיה אבא טוב לילדי. החתונה הייתה בחצר הבית של ההורים שלו במושב תירוש. אותו הבית שבו אנחנו גרים עד היום.

זו הייתה חתונה גדולה. כל המושב היה שותף לשמחה וכל השכנות בישלו את האוכל לחתונה. את השמלה קיבלתי מאשתו של חבר של אברהם שהתחתנה בה מספר ימים קודם לכן ולאחר מכן העברתי את השמלה לאשתו של חיים אחי, שהתחתנו מספר ימים אחרינו במושב עזריקם. זו הייתה חתונה יפה ושמחה מאוד.

המעבר ממושב עזריקם למושב תירוש היה טוב עבורי. רציתי לעשות את המעבר הזה. חלפה שנה מאז שהתחתנו, במהלכה עבדתי בטנא נגה ליד באר טוביה והייתי בהריון. עם לידתה של ציפי בתנו הבכורה עזבתי את מקום עבודתי, זאת על אף בקשות רבות מצידם של מעסיקי במפעל שאשאר. רציתי להתמסר לגידול ילדיי. הייתי מאושרת אבל בו זמנית כואבת מאוד. ההנקה הייתה לי מאוד קשה וכשנתתי לה בנוסף על ההנקה החלקית, "אבקה" – אוכל תינוקות – ליבי נשבר.

אברהם באותה תקופה היה עובד בקרן קיימת לישראל. הוא היה חוזר מדי יום בשעה ארבע עייף מאוד. שמרנו שבת וגידלנו באהבה את הילדים. חלקם למדו במושב ואחרים במושב נוחם. הייתי מכינה את ארוחותיהם כבר מהרגע שיצאו לגנים ולבתי הספר וגם לחם הייתי אופה. אברהם עבד כל הזמן. בשלב מסוים עבר לעבוד במטעי המושב ושם עבד למעלה משלושים שנה. אסור היה להשאיר את המטעים ללא השגחה ולו ליום אחד ולכן החופשות שלנו והטיולים שלנו היו מעטים; לפעמים היינו עושים שבתות אצל הוריי, אבל במרבית המקרים העדפנו להישאר במושב תירוש. אני זוכרת שלוש פעמים במהלך חיי בהן עזבתי את המושב ונסעתי למספר ימי מנוחה בבית הורי בעזריקם. זה זיכרון נחמד.

היום מרבית מהחברים שהיו לנו במושב עזבו או לצערי נפטרו. נותרה לי חברה אחת, שכנה, שמדי פעם מבקרת. אם הייתי יכולה, הייתי עוברת לגור ליד אחד הילדים שלי, אבל אברהם לא רוצה ואני נשארת לצידו. הוא התרגל לחיי המושב והוא לא רוצה לעזוב. היום אני כמעט לא יוצאת מהמושב אפילו לא לקניות. אין לי כוח ויש לי עזרה.

כשאני מסתכלת לאחור אני שמחה בהחלטות שעשיתי ובמשפחה שהקמתי ומאחלת להם שאלוהים ישמור אותם וידעו שמחה, אושר ובריאות. אמן.

מתכונים מהמטבח של סבתא לאה

קציצות מרוקאיות

לערבב חצי קילו בשר טחון עם תפוח אדמה טחון, בצל ופטרוזיליה קצוצים. להוסיף מעט קינמון, פלפל שחור או לבן, כף מרק עוף לא מלאה, שמן. להכין כדורים מהתערובת.

רוטב – מטגנים בצל אחד עד שישחים. לאחר מכן מוסיפים שתי כוסות מים עם כף רסק עגבניות, פלפל שחור או לבן, פטרוזיליה, כוסברה, כורכום, מרק עוף וטיפה פפריקה ומכניסים את הקציצות שיתבשלו שלושים דקות.

דג טונה

חתיכות של פילה דג טונה במשקל כולל של קילו. את החתיכות שמים לחצי שעה במים ומלח ואחר כך שוטפים. במקביל מרתיחים מים וכל חתיכה ששטפנו להכניס למים רותחים ולהוציא מיד. במקביל חותכים גמבות, פלפלים חריפים, גזר, כוסברה ושום ומכניסים לסיר עם שתי כוסות מים עם שתי כפות פפריקה, שמן ומלח וכשזה רותח מכניסים את חתיכות דג הטונה ומבשלים למשך חצי שעה.

עוגיות יו-יו

לערבב קילו קמח תופח עם שלוש ביצים, שתי שקיות אבקת אפייה, חצי כוס שמן, אבקת וניל בשקית קטנה וכוס וחצי מים פושרים. מהעיסה שנוצרת ליצור עיגולים אותם יש להעביר מיד לטיגון ואז מיד לטבול במי סוכר ובקוקוס.

* אין כמויות מדויקות במתכונים. סבתא מבשלת "לפי העין" ומכל הלב וזה יוצא הכי טעים.

הזוית האישית

סבתא לאה: שמחתי שיהונתן ביקש לשמוע את הסיפור שלי. זה אפשר לנו זמן ביחד של שנינו שבו הקשיב ושאל שאלות. אני חושבת שהסיפור חיים שלי שונה ממה שהוא מכיר ורואה היום. אני אומנם הפסקתי לעבוד לפני שנים רבות וארוכות והתפניתי לגידול ילדי אבל אני לא מצטערת על כך וגאה בהם , בנכדי ובניני עד מאוד.

יהונתן הנכד המתעד: מאוד רציתי לשמוע את הסיפור של סבתא והוא היה מעניין ומסעיר עד לרגע שהתחתנה והביאה לעולם ילדים. בתחושה שלי היא קצת ויתרה על הרצונות והחלומות שלה ושקעה לחיי היום יום אבל גיליתי שהיא איננה רואה את הדברים כך והיא גאה ושמחה על כל פועלה ועל המשפחה שהקימה. כשהתחלתי את העבודה הייתה לי סוג של ביקורת על כך שסבתא צמצמה את חייה למטבח אבל כששמעתי אותה אומרת שכשהיא לא נכנסת למטבח, נניח בשבתות, היא מחכה שהשבת תצא והיא תוכל להתארגן מחדש במטבח – הבנתי שזו הממלכה שלה, מה שממלא אותה ועושה לה טוב ושם היא המלכה של כולנו.

בשנת 2022 תיעד יהונתן את סיפור חייו של סבו מצד אמו, משה הלל, לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: זהב – הכל זהב