מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן ובחרתי להכין תיעוד על סבא שלי, משה הלל, המכונה על ידי הנכדים "סבא מון" (כינוי שניתן לו על ידי סבתי ואומץ על ידי הנכדים).

אני אוהב את האיש הזה כל כך. איש חזק ומעורר השראה אשר בנה את עצמו בעשר אצבעות ללא עזרה מאיש.

החיים שלו וההתמודדויות שלו אחרי שפגש את סבתא רונית ידועים למשפחה, אבל ילדותו, היתמות מאבא, העלייה לארץ – כל אלו נשארו בערפל עד שהתחלתי לעבוד איתו על סיפור החיים שלו במסגרת העבודה של הקשר הרב דורי. עד לתחילת הפגישות עימו לצורך העבודה, סבא סירב לדבר על תקופת ילדותו ואמר כי היא כרוכה בכאב גדול. אני בחרתי בסבא שלי לתכנית זו כי רציתי להבין ולגעת בכאב הזה, כדי להבין מאיפה סבא שלי צמח, מה הניע אותו קדימה ואיך הפך לאיש שכולו אופטימיות ועשייה אינסופית.

הסיפור של סבא שלי כתוב בגוף ראשון. כותרת הסיפור "זהב – הכל זהב" הינה התשובה התמידית שלו לכל מי ששואל אותו בשלומו, כי זה סבא שלי איש חזק, אופטימי ומלא אור ושמחה.

הילדות בעיראק

אימא שלי נולדה בבגדד למשפחת סמוכה. המשפחה שלה הייתה מהמעמד הבינוני. היו לה שלושה אחים ואחות: ראובן, דוד, אליהו וכחלה. היא הייתה הכי קטנה ויפהפיה – בלונדינית עם עיניים כחולות. בני משפחתה כל כך פחדו עליה שחיתנו אותה בגיל 13.5.

אבא שלי נולד בבגדד למשפחת הלל. המשפחה שלו הייתה מהמעמד הבינוני גבוה והם עסקו במסחר, כך גם אבי. כשהוא התחתן עם אימא שלי הוא היה בן 23. הוא אהב אותה מאוד.

לאחר חתונתם, ההורים שלי קנו דירה במתחם של דירות שבמרכזו הייתה חצר משותפת. מתחם המגורים היה ליד הרחוב הראשי בבגדד בשכונה מעורבת בה יהודים וערבים גרו יחדיו. מרבית היהודים העמידים לא התגוררו בשכונה מעורבת זו והיו גרים ליד הפארק בשכונת באב אל שארגי. המגורים במתחם המשותף היו צבעוניים: הנשים היו מבשלות ביחד בחצר. מכבסות בחצר. היה מרתף משותף ומכיוון שלא היו מקררים היו שמים את האוכל במרתף, קונים אוכל ומבשלים אותו באותו היום. כל בוקר היה מגיע איכר עם פרה וחולב עבור כלל דיירי המתחם חלב לשתייה. בגג המשותף היו יושבים, מדברים וגם עושים ספורט.

אימא שלי הייתה בת 15 כשנולד להם הבן הבכור, אחי סלומון. ואחר כך בהפרשים של שנתיים נולדו נעים, עליזה, דייזי (שושנה), ומשה – אני. נולדתי בערב פסח שנת 1938. אימא שלי הייתה מניקה אבל אני הייתי תינוק רעב. דודה שלי, כחלה, אחות של אימא שלי, ילדה תינוקת בשם אהובה והן היו גרות בסמיכות, לא פעם כחלה הייתה מניקה אותי בנוסף על ההנקה שקיבלתי מאמי עד ששבעתי.

מאורעות הפרהוד

החיים שלנו התהפכו במאורעות הפרהוד. הפרהוד היה למעשה פוגרום ביהודי בגדאד בחג השבועות של יוני 1941 – יהודים נרצחו, נפצעו, נשדדו והשלטון עמד מנגד במשך יומיים כשהוא נותן להמון לבצע ביהודים את זממו. יהיו שיגידו שאירועים אלו קידמו את עליית היהודים מעיראק לישראל, אני יודע שהם הביאו לחורבן הבית הפרטי שלי. הייתי אז בן שלוש.

אבא שלי היה בדרך מהעבודה הביתה, ממהר לקראת החג, כאשר על הגשר, ממש בסמוך לבית, תפס אותו המון עם סכינים מתוך כוונה לרצוח אותו. ערבי שעבר במקום והכיר את אבי משיתופי פעולה מסחריים ביחד, יצא להגנתו ואמר להמון להפסיק לתקוף אותו כי הוא למעשה ערבי ולא יהודי. הפורעים עזבו אותו. אבי חזר הביתה, מוכה, חבול וחרד. מצבו הבריאותי התדרדר בבית אחת, הוא קיבל התקף אולקוס קשה ואושפז בבית החולים. המחשבה להביא אותו לישראל לטיפול רפואי לא צלחה – לא היה בידיהם הכסף ומצבו לא היה יציב כדי לצלוח את המסע. אבי נפטר בתוך חודש ימים מההתקפה האלימה שהייתה עליו. נותרתי יתום מאב.

אמי נותרה אלמנה בת 27 עם חמישה ילדים. היא פנתה למשפחה של אבא שלי אבל אלו התנערו ממנה ומילדיה ולא רצו לעזור.

ההתמודדות בבית אחרי מותו של אבי

במילה אחת  – עוני. לא היה אוכל בבית ולא בגדים. ימים רבים אכלנו תמרים ולחם ולעיתים תפריט מגוון יותר, אם נכמרו רחמיה של אחת השכנות על האלמנה וחמשת הילדים שנותרו ללא כל.

אימא שלי, שהייתה אישה חרוצה מעין כמוה, לא נשארה לבכות על מר גורלה. היא החלה לעזור לאנשים בפניותיהם מול משרדי הממשלה וקיבלה כסף עבור עזרתה זו. אחי הבכור, סלומון, עזב את לימודיו והחל גם הוא לעזור בפרנסת הבית. הוא פנה לשוק אל סוחרים שהכירו את אבינו על מנת שיתנו לו סחורה למכור ואת העמלה היה מביא לאמי. בימים שהצליח להרוויח משמעותית היה קונה דג ומביא אותו לאימא שתכין אותו. אחד מאלו שעזרו לאחי סלומון יהיה לימים בעלה של הדודה של אשתי.

באותם ימים נשארתי בחצר המתחם או מלווה את אמי בפגישותיה. לא הלכתי לגן הילדים, אולם כשמלאו לי שש רשמה אותי אמי לבית הספר היהודי על שם רחל שחמון. זה היה בית ספר של בנים ואני אהבתי ללמוד. יום הלימודים התחיל בשירת ההמנון והצדעה לדגל, הלימודים היו מגוונים ובשעה שתיים אחד מאחיי או אחיותיי היו באים לקחת אותי הביתה. הדרך לא הייתה קצרה ואני זוכר חוויות רבות מההליכה היומיומית הזו, כמו למשל כשנעים אחי אסף אותי פעם אחת על אופניו וכלב מפחיד רדף אחרינו ונשך אותי ברגל.

אחרי שהייתי חוזר מבית הספר הייתי מחפש את קרבתם של אחיי ובולש אחרי מעשיהם. האחיות שלי לא שיחקו איתי, הן היו לומדות ועוזרות לאימא שלי. יום אחד אחי הטיל עלי משימה לסחוב דלי של צבע ממקום למקום, הייתי אז בן עשר. סוחר ערבי בשנות העשרים שלו ראה אותי שאני לבדי והחל מתנכל אלי – זרקתי עליו את כל הצבע וברחתי הבייתה. המצב היה כבר מתוח עם שכנינו הערבים.

היו גם ימים יפים בכל הקושי הזה – היה לנו חבר בשם שאול צמח שקראנו לו שולי. שולי היה לוקח אותנו בשבתות עם טנדר אנגלי "הילמן 42" לרכב על סוסים באזור גזירה (בתוך נהר החידקל בימי השפל היה נוצר שם אי ואנשים היו באים לאזור לטיולים). אלו היו שבתות קסומות בהן היינו רוכבים על סוסים, מסתכלים על מרוצי סוסים, מטיילים ועולים על סירות.

היה לנו מעט אבל היינו ביחד. המצב הכלכלי החל להשתפר כשגם אחי נעים יצא לעבודה. לימים סלומון ונעים הצליחו יפה בעבודתם בשוק ואף פתחו חנות למוצרי חשמל. סלומון התחתן עם קטי, הבת של אחי אמי, ראובן.

באותה תקופה התחילו להגיע פעילים של הסוכנות הציונית לבגדאד ובהם שלמה הלל. הם גייסו את סלומון ונעים כפעילים ושכנעו אותם להחביא נשק במרתף של הבית. הם בנו סליק מתחת למרצפות המרתף ובלילות היו מוציאים את הנשקים ויוצאים לאימונים. אמי הייתה מפוחדת מההתקשרות של אחי עם אנשי הסוכנות, היא פחדה שיקרה להם הנורא מכל. חבר של אחי נעים בשם מראוד ציוני, שרצה לצאת לישראל, שכנע אותו להצטרף למסע. במעבר הגבול תפסו את אחי והחזירו אותו הביתה, החבר שעלה לארץ נהרג במלחמה.

אני זוכר היטב את התקופה הזו, כאמור הייתי בן עשר והאחים שלי התחילו לדבר על עלייה לארץ, במיוחד כשהממשלה בעיראק דרשה את הפסקת הלימודים בבתי הספר היהודיים. בחודשים האלו התחלנו את הכנתנו לקראת העלייה ארצה – אמי מכרה את מעט המטלטלין שהיו ברשותה ואת כל כספה ואת כל חסכונותיה הפקידה בידי קרוב משפחה שכבר היה בארץ ישראל וחזר לעיראק מספר פעמים, אשר הבטיח לה שישמור לה על כספה עד הגעתה לארץ ישראל. לימים, כשעלינו לארץ, טען אותו קרוב כי הוא נשדד בדרכו ארצה ולא נותר לו כסף כלל.

השלטון בעיראק הודיע ליהודים כי יהיו רשאים לצאת עם מזוודה וכי כל עסקיהם יוחרמו. בלילה בסמוך למתן ההודעה ולטיסה לארץ הגיעו נציגי השלטון, סימנו ושמו בריחים על חנותם של סלומון ונעים. סלומון שהבין כי כל מאמציו עלו לטמיון וכי כעת עליו לפרנס שתי משפחות, פרץ ערב הטיסה לחנות שלו, מכר את מרבית תכולתה לסוחרים אחרים והצליח לעלות לארץ אומנם עם מזוודה אחת אבל עם מעט כסף שקיבל ממכירת הסחורה.

הגעה לארץ ישראל

שוב מתחילים מהתחלה.

נחתנו בלוד, משם לחיפה לשער העלייה ומשם נסענו למעברת פתח תקוה לידי כפר סירקין. הגענו בחורף למתחם אוהלים עם שירותים בחוץ ובלי מקלחות. היינו הולכים בבוץ במשך רבע שעה להביא דלי מים לבישול. הלימודים היו לא מסודרים ואני זוכר את עצמי מתגעגע למסגרת שהייתה לי.  קרוב משפחה אמר לאימא שלי ולאחי שכדאי לקנות צריף ברחוב הרצל בתל אביב. לא היה לנו כסף לאופציה אחרת. הצריף היה עם שני חדרים וגרנו בו יחד עם סלומון, אשתו ושתי הבנות שהיו לו אז – היינו יושבים מרבית הזמן בחצר בשעות שהיינו בבית. אחי סלומון הביא לבנות שלו עז וכולנו שמחנו בה, היא הייתה בהריון והביאה לעולם גדי קטן.

כשהגענו לתל אביב חזרתי ללמוד בצורה מסודרת, התחלתי בבית ספר באבו כביר ומשם לבית הספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום. באותם ימים לא היו הרבה בתי ספר בתל אביב ולכן היו מתחלקים לקבוצות. חלק למדו בשעות הבוקר ואחרים בשעות אחר הצהרים. אני הייתי מתעורר בבוקר, הולך לעבוד עם אחי סלומון בחנות הירקות עד שעה שתיים, חוזר הביתה לאכול ולנוח ומשם לבית הספר שהיה מתחיל בארבע או בחמש. הימים היו ימי צנע בכל הבתים בישראל והאוכל היה בתלושים – אימא שלי הייתה נהדרת במטבח ותמיד מצאה מה לבשל – לפעמים מרק עוף, ולפעמים אוכל יותר פשוט. הכי אהבתי את קציצות הבשר שהייתה מכינה ביחד עם תפוח אדמה ולפעמים צימוקים, הקציצות היו מעדן והיינו אוכלים אותן אחת לחודש במקרה הטוב.

כשהגיע מועד בר המצווה שלי קיבלנו מענק כספי קטן, אבל מכיוון שהאוכל בבית לא היה רב ואיש לא חשב לבזבז את הכסף על מסיבה, הלכתי עם אימא ואחי למכולת וקנינו במענק פח שמן, ארבעה קילו קמח וקצת ביצים. חגגנו עם קצת יותר אוכל בבית אבל לא עליתי לתורה ולא חגגו לי בר מצווה. שנים אחר כך, כשהתחתנתי, עליתי לתורה, ולאחר שכבשנו את הכותל לקחתי את אישתי לכותל ושם עליתי לתורה וקיבלתי ציצית ותפילין.

אחרי בר המצווה מצאתי לי אופניים ישנות. הן היו במצב די גרוע, אבל אני תיקנתי וסידרתי אותם וזה היה שדרוג גדול בשבילי, הייתי רוכב לבית הספר ומסיע עליהם את הבחורה הכי יפה בכיתה.

ימי הנערות והצבא שלי

אחרי בית ספר תחכמוני עברתי לאורט סינגלובסקי, שם למדתי במשך שנתיים במגמה מקצועית – מסגרות, רתכות וחשמל. הייתי תלמיד מעולה ואם המורה היה הולך, הייתי מלמד את החברים שלי לכיתה במקומו. אהבתי מאוד ללמוד בבית ספר אורט אם כי בנות לא היו שם.

בגיל 16 עשיתי רישיון לאופנוע הארלי דווידסון אבל לא היה לי אופנוע משלי. הייתי שואל מחברים את האופנועים שלהם ורוכב ורוכב… כשהתגייסתי לצבא בשנת 1956 הייתי בן 17.5. הם רצו שאהיה שוטר צבאי אבל לא רציתי, למרות שהציעו אופנוע עם התפקיד. הם בדקו את הפרופיל שלי ואת מה שלמדתי באורט והחליטו לשלוח אותי לקורס חימוש בסיסי של שמונה חודשים, שם למדתי על חימוש, נשק קל ומסגרות ומשם הציבו אותי כנשק בחטיבה 4. מחסני הנשק היו בבסיס מאיר ברחוב צייטלין בתל אביב. אחר כך הוצבתי בפיקוד מרכז כאחראי על כל הנשק מחדרה ועד ירושלים.

אני על האופנוע

השתחררתי בשנת 1959. הוצאתי רישיון נהיגה על משאית והלכתי לעבוד ברחוב המרכזי של תל אביב – דיזינגוף,  בהתחלה במסגרות ואז במקרה עזרתי לאיזה בחור עם כרטיס לקולנוע והוא המליץ לי ללכת לעבוד אצל יעקב ליבן באלומיניום. לימים ליבן הפך להיות השותף שלי ובא לעבוד במפעל האלומיניום שאני הקמתי ברמת השרון. דיזינגוף ומרכז תל אביב קסמו לי מאוד ואני הרגשתי שמפה אני יכול להגיע לכל מקום שאחליט ואכוון אליו. הצעות עבודה נוספות כמו במכון וייצמן וכו' שהוצעו לי נדחו על ידי – רציתי להיות במרכז תל אביב, עם אפשרות להפוך לעצמאי ביום מן הימים.

בחוף הים

איך הכרתי את סבתא

היה לי חבר בשם בני. היינו יוצאים ביחד בערבים. בני הכיר בחורה בשם אביבה והתחיל לצאת איתה. לי באותה תקופה הייתה חברה בשם ליזל. ערב אחד אביבה הביאה את חברתה רונית אבל החיבור בינינו נוצר מאוחר יותר. כשהתחלנו לצאת, בני המשפחה שלה חשבו שהיא צריכה לצאת עם מישהו מלומד, אבל אני ידעתי שנהיה טובים ביחד ולא הייתה לי כוונה לוותר עליה. חיזרתי אחריה מאוד. היא עבדה בבית ציון ברוטשילד, אני עבדתי ליד קונדיטוריה רוול בדיזינגוף ולפחות פעמיים בשבוע הייתי נכנס לקונדיטוריה וקונה לה עוגות יקרות מאוד עם אגוזים. הם היו אורזים את העוגות בקופסאות יקרות ואני הייתי נוסע אליה לעבודה באופנוע, שורק לה שתצא, מגיש לה קופסא עם עוגה והיא נוגסת וזורקת יותר מחצי…

אחרי ארבעה חודשים התארסנו. קניתי לה טבעת אירוסין יקרה מאוד. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה מאוד. בשבילי זה לא היה דבר רגיל. חצי שנה אח"כ, בתאריך 16.6.66, התחתנו בחתונה צנועה במועדון מפא"י ברמת יצחק ונסענו לטיול ארוך באירופה.

עבדתי קשה מאוד בשנים הראשונות לנישואינו, רציתי שרונית תגדל את הבנות בבית ולאחר מכן הקמתי ברמת השרון מפעל לעבודות אלומיניום. מפעל שהיה מפעל חיי ומקצוע שהיה לאהבת חיי ובו אני עוסק עד היום. לי ולרונית שלוש בנות – סיגל, לימור ומיטל. תמיד היינו צוות, תמיד היא תמכה בי ובזכות השותפות והאהבה העצומה שלנו הגענו להצלחות משותפות יחדיו.

אני מסתכל אחורנית למסע שעשיתי ואני גאה, שמח ומוקיר תודה.

הזוית האישית

משה: אני מודה לבית הספר של נכדי יהונתן על היוזמה הזו של העלאת הסיפור האישי שלי על הכתב, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. בתחילה לא רציתי לשתף פעולה, שכן לפעמים זכרונות מחזירים כאב ועצבות, אבל יהונתן ממש ביקש לשמוע והיה מרותק מהמסע בזמן ומהסיפורים שלי . ביחד עם יהונתן העצב התפוגג והעלנו על הכתב חלקים מסיפור החיים שלי שאני גאה בו ובמשפחה שהקמתי ובתוכה יהונתן.

יהונתן: כמו שכתבתי בפתיח לסיפור, מאוד רציתי לעשות את התיעוד על סבא שלי שממש לא דיבר על ילדותו עד שהתחלנו בכתיבת הסיפור. עכשיו, כשאני יודע את סיפור חייו בשלמותו וכמה התקדם והשיג ובנה, אני גאה בו הרבה הרבה יותר. הוא בשבילי דמות להערצה. אוהב אותך סבא.

יהונתן דן תיעד בשנת 2023 את סבתו מצד אביו, לאה דהן. לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: ממלכה של 12 מ"ר