מאגר סיפורי מורשת

מלחמת ששת הימים

סיירת "חרוב" בכיבוש גזרת רמאללה

מפגש עם חייל קומנדו מצרי

שמי מולי רונן, אני משתתף השנה עם נכדי, בתכנית הקשר הרב דורי. סיפור זה, אותו בחרתי לספר לנכדי אורי, מתאר אירוע מיוחד שעבר עלי במלחמת ששת הימים בעל משמעות שישאר בזכרוני.

במלחמת ששת הימים הייתי קצין צעיר, מ"מ בסיירת "חרוב" שקיבלה משימה לעלות ולטהר את הציר ממשמר איילון לרמאללה. במהלך הלחימה על הציר פגשנו כוח תגבור של קומנדו מצרי שבא לסייע ללגיון הירדני והיחידה שלו שהתה במחנה בית חורון.

במהלך הטיהור נתקלתי עם סמל המחלקה שלי, בצלאל, בחייל קומנדו מצרי שהסתובב עם קלצ'ניקוב טעון.

קראתי לו לעצור ולהיכנע, אך הוא סירב. ראיתי אותו ממש ממרחק של מטר או שניים, ממש ראיתי את הלבן בעיניים שלו, רציתי רק לעצור אותו ולקחת אותו בשבי, אבל שנייה אחת לפני שהוא פתח באש – יריתי בו ראשון ואחרי שנפל לקחתי את הקלצ'ניקוב שלו שלל.

לא העליתי בדימיוני שמעט זמן לאחר מכן אפגש במלחמה עם חיילים מצריים שוב…

סבא מולי (מוקף בעיגול), מאבטח עם שני ג'יפים את סיורו הראשון של הרמטכ"ל רבין בהר הצופים לאחר מלחמת ששת הימים

מלחמת יום כיפור

מעוז "דרורה" מגדוד 68 של חטיבת ירושלים

סיפור זה, אותו בחרתי להציג בפני נכדי אורי, מתאר את מה שעבר עלי במלחמת יום כיפור כמפקד מעוז בתעלה. מעוזים הם שמם של המוצבים שהיוו את קו בר לב .

מעוז "דרורה" – היה מוצב צה"ל בקו בר-לב. המעוז שכן בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, בלב אזור ביצות, כ-5 ק"מ מדרום למעוז "לחצנית" וכ-10 ק"מ מצפון למעוז "כתובה" על ציר "אשר" .

"קו בר לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר, שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מדצמבר 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה.

חיילי ואני התגייסנו למילואים בתאריך 23.9.73, שבוע לפני ראש השנה. אחרי אימון קצר נכנסנו למעוזי הגזרה הצפונית של קו בר לב והתחלנו בשגרה. מיד גילינו תנועה מוגברת בצד המצרי של טנקים וחיילים שתגברו את המוצבים שלהם. כמובן שדיווחנו לגדוד ולחטיבה, אך אמרו לנו שזהו תרגיל של המצרים ואין מה לחשוש.

בערב יום כיפור בזמן הסעודה המפסקת פתאום חלף מעלינו מטוס מיג 17 שעשה סיבוב מהיר וחזר חזרה למצרים. עד היום לא ברור מה הוא חיפש ומה הוא רצה. יש סברה שהייתה זאת פרובוקציה כדי שנפתח עליו באש ועל כן תהיה להם סיבה לתקוף אותנו.

בבוקר יום כיפור בסביבות השעה 11:00 הודיע לי המג"ד בטלפון כי כנראה בערב תפרוץ מלחמה בסגנון של יום קרב. המג"ד, אמיר ראובני עבר יחד איתי את מלחמת ששת הימים, כאשר אז היה ממ"ח בבה"ד 1 והגיע עם מחלקת צוערים לתגבור לסיירת חרוב שם הייתי אז מ"מ.

אספתי את כל חיילי המעוז, 23 במספר, ותדרכתי אותם לקראת הערב. אספתי חזרה למעוז את תצפית החוץ, הוצאתי קו טלפון לעמדת סנפיר שהייתה שני קילומטר מזרחה מהמעוז אליו הגיעו שני טנקים לתגבור.

המלחמה פרצה בשעה 13:50, באמצע הצום. בבת אחת לאורך כל קו המעוזים – המצרים תקפו במטוסים וארטילריה ותוך כדי כך חצו עם סירות את תעלת סואץ ועלו על המעוזים. נכנסנו ל"כוננות ספיגה" שפירושה כולם בבונקר ורק אני ותצפיתן בעמדת פריסקופ. מיד, מגדל התצפית במעוז קרס מפגיעה ישירה ונשמעו בקשר זעקות לעזרה מכל המעוזים "עולים עלי", "אויב בתעלה", " מה קורה פה, איפה הארטילריה?" " איפה כוחותינו, איפה המטוסים", "יש לנו נפגעים, יש לנו פצועים"!

תוך כשעתיים כבר בשעה 16:00 ראיתי דגל מצרי מונף מעל מעוז "לחצנית" שנכבש על ידי כוח מצרי שחצה את התעלה והיה מרוחק ממני רק 4 ק"מ מצפון לי. במקביל זיהיתי טור של מספר מסוקים מצריים מצפון לי שחזרו מהנחתת כוח קומנדו באזור מעוז "בודפסט". פתחתי עליהם באש וזיהינו נפילה של מסוק אחד שבער כל הלילה.

באותו זמן הופצץ מעוז "כתובה" שהיה כ-8 ק"מ דרומית לי, מפקד המעוז דודו נפצע ואת מקומו תפס סמל המעוז זבולון אורלב שקיבל על כך עיטור "אות המופת".

עם עלות השחר שמענו רעש של טנק שנע מכיוון צפון וחששנו שכוח מצרי עומד לעלות עלינו. לקחתי את הבזוקה והתכוננתי לקראתו, אך כשהתקרב זיהיתי אותו כטנק שלנו שטעה בדרך וכמובן לא יריתי.

המצרים הצליחו לתפוס ראשי גשר לאורך כל הקו ואז נפלה ההחלטה במטכ"ל לקראת צוהרי היום כי כל מי שנותר עוד במעוזים יתפנה וייסוג לאחור, כך מעוז "כתובה" פונתה ראשונה ומיד אחריה אני קיבלתי את פקודת הנסיגה. נתתי הוראה לחיילי לעלות לזחל"מ ולהתחיל בתנועה. רצתי לבונקר להניח רימון יד על מכשיר הקשר המוצפן והצטרפתי לזחל"מ תוך כדי תנועה. אחרי כשני ק"מ התברר לי שחסרים שלושה חיילים שנשארו בעמדה ולא שמעו את פקודת הנסיגה. מיד עצרתי וסובבתי את הזחל"מ חזרה למעוז ותחת אש חילצתי את השלושה שנשארו במעוז. כך חזרנו שני הזחל"מים של "דרורה" ו"כתובה" לקו כוחותינו.

ציטוט מאנדרטת הגדוד ביער השלום בירושלים

אשתי בת שבע, שמאוד דאגה לי, הצליחה ליצור קשר עם הגדוד וביקשה לדבר עם מולי. הקשר שקיבל את הטלפון שאל אותה "איזה מולי?" כי ידע שסגן מולי מלכוב היה מפקד מעוז "לחצנית" ונהרג שם, ורק אחרי שאמרה לו מולי רונן העביר לי את השיחה. אחרי מספר שנים נפגשתי עם גברת ששמעה ששמי מולי ושאלה "איזה מולי?", קיבלתי צמרמורת קלה וסיפרתי לה את הסיפור ממלחמת יום כיפור ואז הסתבר שהיא אחותו של אותו מולי מלכוב ז"ל.

עולם קטן…

סבא מולי המשיך בשירות מילואים לאחר המלחמות, קיבל דרגת סגן אלוף מאהוד ברק, אלוף פיקוד מרכז והיה מג"ד וסמח"ט

לימים, סבא מולי תאר בחרוזים את קורותיו במלחמת יום כיפור, והעלה זאת על הכתב עבור בנו הבכור, גלעד (מוגש בקישור מצגת1)

סבא מולי כתב על מלחמת יום הכיפוים

הזוית האישית

הנכד אורי: במפגשים עם סבא הכרתי אותו כפי שלא הכרתי מעולם, ועכשיו אני אוהב אותו הרבה יותר.

אחד מסיפורי גבורתו של סבי, מולי רונן מופיע גם בויקיפדיה תחת הערך "מעוז דרורה".