מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה, נולדתי בתאריך 22.4.1947 במושב צופית, בת שלישית לשרה ומשה כהן, ממייסדי המושב שהוקם בשנת 1933. נקראתי על שם סבתי שנרצחה בשואה. אבי, משה כהן, עלה ארצה כחלוץ מרוסיה מהעיר קמיניץ פודולסק, הוא עלה בשנת 1921, כשהוא בן 16 וחצי, עם אחיו יוסף שהיה גדול ממנו בשנה. הוא עבד בכל עבודה מזדמנת: הוא עבד בנגרות בניין בירושלים, הוא סיקל אבנים לסלילת כבישים בצפון ובעיקר עבד בפרדסי פתח תקווה והתמחה בהרכבות של עצי פרי הדר.

אמי, שרה כהן לבית שווינסקי, עלתה ארצה כחלוצה מהעיירה קוברין שבפולין בשנת 1935 במסגרת תנועת השומר הצעיר לגרעין ההכשרה שיועד לייסד את קיבוץ נגבה. כל משפחתה נספתה בשואה. משה ושרה נישאו בשנת 1936 ונמנו בין מייסדיו של מושב צופית שבשרון. נולדו להם ארבעה ילדים: שולמית, דליה, חוה וזאביק (שנפטר בגיל צעיר).

חווה ומשפחתה

ילדותי במושב

הילדות במושב זכורה לי כתקופת חיים שהייתה מעניינת, מעצבת ערכים ואופי, מיוחדת וטובה. החיים במושב נסובו סביב העבודות במשק: להאכיל את התרנגולות ולאסוף את הביצים, לגדל שטחי ירקות ופירות, לטפח את הפרדסים ולקטוף את היבול. הילדות במושב הייתה מחשלת ולימדה אותנו עצמאות ואחריות. מגיל צעיר הילדים השתלבו בעבודות המשק: המשימה היומית שלי כללה את האכלת התרנגולות אחר הצהרים, איסוף הביצים והבאתם בזהירות בעגלה, כברת דרך לא קצרה ובדרך משובשת, עד למחסן הביצים שבמרכז המושב. בנוסף נרתמנו למשימות שבהן השתתפו כל בני המשפחה, כמו למשל קטיף תפוזים, משלוח תרנגולות לשוק, עזרה בהשקיית הפרדסים וטיפול בגינת הירק. עבדנו קשה, אבל גם נשאר לנו זמן לשחק.

הילדים שיחקו בעיקר בחוץ: 'שוטרים וגנבים', 'סימני דרך', 'דודס'. הכרנו כל שביל וכל מחבוא באזור ונשארנו חבורה מלוכדת עד היום. עד כתה ח' למדנו בבית הספר העממי בצופית. היינו בכיתה כעשרים ילדים שהגיעו משלושת המושבים שבסביבה. הילדים שהצליחו בבדיקות הסקר התקבלו לתיכון כצנלסון בכפר סבא. התרכזו בו כל התלמידים הטובים שבאזור השרון הצפוני ורמת הלימודים הגבוהה הייתה מאתגרת ובעיקר בשנה הראשונה. סיימתי בגרות במגמה חברתית כלכלית ומשם ישר עברתי ללמוד בבית הספר לאחיות "הדסה" עין-כרם בירושלים.

מקצוע ועיסוק

מגיל צעיר שאפתי להיות אחות: כבר כילדה אהבתי את הריחות, הניקיון ושלל צנצנות התרופות שראיתי במרפאת המושב, הייתי מרותקת לסיפורים של שתי אחיותיי הגדולות שלמדו להיות אחיות. כדי להיות משוכנעת שהמקצוע באמת מתאים לי, עבדתי בחופשת הקיץ בין שישית לשביעית ככוח עזר בבית חולים לוינשטיין ברעננה. שלושת השנים בבית הספר לאחיות ב"הדסה" היו אולי מהמעניינות והמשמעותיות בחיי. למדתי בהן מקצוע נדרש, תורם ומרתק, רכשתי מעגל של חברות קרובות לכל החיים והכרתי שם את בעלי לעתיד, שהיה אז סטודנט לרפואה.

חווה – אחות

כאחות צעירה עבדתי עם משפחות במצוקה, ילדים ונשים הרות, חולים כרוניים וקשישים בקהילה במגוון תפקידים. במקביל המשכתי ללמוד לימודים אקדמיים בסיעוד באוניברסיטת תל-אביב. בחרתי להתמחות בסיעוד גריאטרי וסיימתי לימודי מוסמך בארה"ב (Duke University) ולימודי דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1979 הצטרפתי לסגל ההוראה בחוג לסיעוד. במהלך שלושים שנות עבודתי כיהנתי במבחר תפקידים, ביניהם: ראש תוכנית המוסמך והדוקטורט, ראש החוג לסיעוד וראש מכון הרצוג לחקר זיקנה והזדקנות. עליתי בסולם הדרגות עד לפרופסור חבר, אך עיקר גאוותי היא על קידום תחום הסיעוד בקשישים שהובלתי בפיתוח המחקר, ההוראה, קידום מדיניות הטיפול בקשישים בישראל והכשרה של דור צעיר של אחיות מומחיות בסיעוד גריאטרי (כולל כתבה בידיעון האגודה הגרונטולוגית).

נישואין ובניית משפחה

את בעלי אברהם גולנדר פגשתי במסיבת סטודנטים ב"הדסה". נישאנו בשנת 1967 ופיתחנו קריירות מקבילות: הוא ברפואת ילדים והתמחות בבעיות הורמונליות של ילדים (אנדוקרינולוגיה) ואני – בקצה השני של רצף החיים, בחקר ההתמודדות עם מחלת הדמנציה ועם מחלות כרוניות וקשיי תיפקוד בזיקנה. במהלך הקריירה המקצועית שלנו הרבינו לנסוע להשתלמויות ולכנסים ברחבי העולם. עיקר גאוותנו על המשפחה שהקמנו על שלושת ילדנו שרית, עמית ואיתי ועל בני הזוג ושבעת הנכדים שהתווספו למשפחה. כמשפחה אנחנו אוהבים לבלות יחד בארוחות ששי משפחתיות, בטיולים בארץ ובחו"ל ולחגוג עם המשפחה המורחבת בחגים.

חווה ואברהם ביום נישואיהם

המשפחה המורחבת

יציאה לגמלאות ותחביבים

מאז יציאתי לגמלאות בשנת 2011 אני נהנית לשלב בין המשכיות של דברים הקרובים ללבי לבין חשיפה לתחומים חדשים. אני ממשיכה להדריך סטודנטים לדוקטורט, לחקור ולפרסם, לכהן בוועדות משמעותיות לקידום ענייני בריאות של קשישים (ניצולי שואה, מועצות לאומיות וכו'). בה בעת התפניתי להקים את החברה הישראלית להיסטוריה של הסיעוד. התחלתי להתאמן בפילאטיס, אני ממשיכה לצעוד בבקרים על שפת הים, ומשתתפת בקורסים על פוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה. אני מתיירת בארצות חדשות ונהנית להיפגש עם חברות ולהתמסר לתחושת הפנאי. לפני חמש שנים אברהם נפטר לאחר מחלה קשה והוא חסר לכולנו.

סיפורו של חפץ – מטבעות זהב

מטבעות הזהב יוצרו באנגליה בשנת 1904. הם עשויים מזהב, 22 קאראט. כל בת במשפחה המורחבת מקבלת שרשרת מדליון של מטבע זהב כשהיא חוגגת 18.

המטבעות הגיעו אל המשפחה כשציפורה, סבתא רבתא שלי (תום) מצד סבא אברהם, קנתה לפני מלחמת העולם השנייה כמה מטבעות זהב כדי שישמשו לה בעת צרה. זהו מטבע זהב שעל צד אחד מוטבעת דמותו של המלך אדוארד השביעי ומהצד השני דמותו של ג'ורג' הקדוש מביס את הדרקון. בעבר השתמשו בחפצים כאלו ודומים לאספנות ולחיסכון.

במהלך כל שנות המלחמה, כשהמשפחה ברחה מהנאצים ונדדו מפולין לתוככי רוסיה, המטבעות הוסתרו בתוך כיסים פנימיים, מכפלות וצווארונים של מעילים והקנו ביטחון למשפחה. ציפורה הייתה בעלת תושיה רבה והצילה בעזרת המטבעות שמכרה מדי פעם את המשפחה. כשנפטרה, החליטה סבתי להפוך את המטבעות למדליונים ולהעניק אותם לזיכרה ולכבוד אומץ ליבה של ציפורה לכל אחת מבנות המשפחה המורחבת. וכך לאורך שלושה דורות כל הבנות במשפחה עונדות בגאווה את ה"מדליונים של ציפורה".

המדליונים מבטאים המשכיות דורית, הכרת ההיסטוריה המישפחתית וגאווה נשית. באירועים משפחתים כולן משתדלות לענוד את אותו המדליון.

החמור שאהב סופגניות (1)

הזוית האישית

תום: היה מעניין מאד ללמוד על העבר ועל החיים של סבתא כילדה.

סבתא: נהניתי מאד מהמפגשים עם תום. זה אפשר לנו זמן להעלאת זכרונות ולעיין באלבומי התמונות. הסיפורים על ההסטוריה המשפחתית, החמור, המדליונים וכו' עוררו עניין גם בבני משפחה נוספים. תום היה סקרן ושיתף פעולה בהתלהבות. אני שמחה על ההזדמנות להשתתף בתכנית המאחדת והיצירתית שיזמתם!