מאגר סיפורי מורשת

חיה וחיים נפגשו בדרך לשום מקום. חיה הגיעה עם צידה לדרך ושמיכת פוך כדי להתחמם בקור של רוסיה. חיים נלקח בזמן ששחה בנהר BUG שליד ביתו. הוא היה רק עם בגד ים ולא ידע מה מצפה לו. ופתאום הגיעה משאית רוסית שלקחה אותו איתה. כשחיה וחיים נפגשו, חיים ראה שלחיה יש שמיכת פוך. הם למדו להסתגל למצב החדש ביחד בתנאים שהגורל העמיד אותם.

הרוסים ריכזו את יהודי פולין הפליטים במחנות עבודה בקרבת הגבול בין פולין לברה"מ, בשטח בלארוס, שם נדרשו לעבודה מאורגנת ובתמורה סיפקו להם מזון ומקום לינה. הם שהו במקומות רבים, גם בקולחוז, הם לא ידעו היכן הם נמצאים ומה השם של המקום.

שאלו אותם מה הם יודעים לעשות? לחיים לא היה מקצוע באותם ימים הוא היה תלמיד ישיבה, בן יחיד בין ארבע בנות במשפחת ליברמן. שלחו אותו לעבוד באורווה לטפל בסוסים. חיים האכיל את הסוסים הבריש אותם. הוא סיפר שנים אחר כך שבאחד הימים הסוסים ברחו מהאורווה דרסו ופצעו אותו. נשארה לו צלקת גדולה בגב.

מפקדי המחנה שאלו מי יודע לתפור? חיה השיבה בחיוב. היה לה מעט ידע בתפירה אבל היא הבינה בחושיה שכל עוד היא תעבוד יהיה לה מה לאכול.

משם חיה וחיים התחילו דרך נדודים משותפת וארוכה שנמשכה חמש שנים קשות מאוד. הם הלכו לכיוון סיביר ושם שהו כמה שנים. הקור היה בלתי נסבל ובאותם ימים הם חלו בטיפוס, שהיא מחלה קשה שלא היו לה תרופות. הם התאשפזו בבית חולים.

בלילות חיה חלמה על ההורים שלה אבל היא לא ידעה שהם כבר אינם. בחלומותיה הוריה עודדו אותה שתשרוד ותבריא. בחלומות אימה הגישה לה פרוסת לחם שבאותם ימים היה האוכל העיקרי.

אחרי זמן מה חיים וחיה העמידו חופה וביקשו טבעת בהשאלה וקיימו טקס נישואים צנוע אך מרגש ומשמעותי על מנת לתמוך אחד בשני ולעבור את הימים הקשים והכואבים שבהם לא ידעו אם יראו את משפחותיהם שוב.

כשהשיגו חתיכת בשר או קליפות תפוחי אדמה והיו צריכים לבשל אותם אז הם סגרו את החלון כדי שאף אחד לא ידע שהם מבשלים ושיש להם אוכל שלא יריחו את הריח של האוכל שיוצא מהבקתה. הם פחדו מהלשנה ומדפיקה בדלת.

הם לא ציינו חגים וימי הולדת. הם לא ידעו את התאריך הלידה המדויק שלהם, הם זכרו לפי חגים. הם לא רצו להביא ילדים לפני שתגמר המלחמה.

אני מרתה, הבת הבכורה של חיים וחיה, נולדתי ב-6.6.1945 בפרונזה עיר בקירגיסטן, קרוב לטשקאנט. המלחמה הסתיימה ב-8.5.1945.

הוריי התחילו לנדוד למקומות ששם עברה הרכבת. הם היו פליטים. בלי בית, בלי מחסה, בלי אוכל ובלי כסף. הם היו מחליפים סחורות למשל אם היו להם תפוחי אדמה אז מחליפים בפרוסת לחם.

נסענו שני הורים וילדה קטנה ברכבות משא בלי תנאים, בלי נוחיות ובצפיפות רבה. עד היום הגוף שלי זוכר את הטלטלות של הרכבת, את הרעשים והרעידות. כשרכבת עצרה יכולנו להכין אוכל אבל לא ידענו מתי היא תיסע שוב. לפעמים היו הפתעות והרכבת כבר נסעה בלעדינו.

ההורים לא חזרו לפולין כי לא היה להם את האומץ לראות את מה שקרה בזמן המלחמה. בשנת 1947 הם הגיעו לגרמניה כפליטים למחנה עקורים. לשמחתם פגשו את חיה, אחותו של חיים, עם שני בניה. הבן הבכור דוב שהיה בן חמש והבן הצעיר יעקב שהיה בן שנה, שהיו משני אבות שונים כי האבא של דוב נהרג במלחמה.

דרכינו נפרדו כאשר הם עלו ארצה ואנחנו הגענו לפריז. לא הייתה להם תקווה שמישהו נשאר בחיים. הם הגיעו לצרפת בשנת 1947 אחרי נדודים רבים וחששות למה יקרה להם.

אמא חיה לא ידעה שהיא בהיריון. הם הגיעו לפריז שם נולדה אחותי אסטלה בבית חולים רוטשילד בשנת 3.6.1947.

אמרו לאמא ואבא שלי שאם הם יתנו לתינוקת שם צרפתי הם יקבלו ציוד ראשוני ובגדים לטפל בה. לכן שמה הוא אסטלה אבל ההורים רשמו אותה על שם אמא של אבא. שמה היה אסתר. היום היא רשומה בתעודות בשם אסתר. אבל אנחנו קוראים לה אסטלה.

הפלגנו ממרסי לאורוגוואי (מונטווידאו – הספרדים שהגיעו לשם אמרו ראיתי הר) כחודש ימים, אבא, אימא, אני שבאותו הזמן הייתי בת שנתיים ואחותי התינוקת בת חודשיים.

כשאחותי אסטלה נולדה אני הפסקתי לינוק. כשהאוכל שהביאו לאימא שלי היה תפוח עץ היא נתנה אותו לי. כיום נשאר לי הזיכרון הזה ואני כמעט ולא אוכלת תפוחים.

דודה מלכה, אחות של אימא, הגיעה לאורוגוואי לפני מלחמת העולם השנייה. נודע לה דרך ה JOINT (ארגון אמריקאי שתמך בפליטים מאירופה) שאחותה חיה שרדה את המלחמה, התחתנה ושיש לה שתי בנות קטנות. היא ניחשה שלבנות קוראים על שם הסבתות שרה ואסתר והיא צדקה.

הגענו לאורוגוואי בספט' 1947 וגרנו אצל דודה מלכה כחצי שנה. כשהיינו אצלה בבית פעם ראשונה בחיי ראיתי בננה וכמעט אכלתי את כל הבננות לבד. דודה מלכה הסבירה לי שצריך להשאיר גם לאחרים.

אבא חיים התחיל לעבוד בבית חרושת לנעליים אצל הדודים. זה היה המקצוע הראשון שהוא רכש. אימא טיפלה בי ובאסטלה. בגדים קיבלנו מבת דודה שהייתה בערך בגילנו. עם הזמן עברנו לדירה משלנו. אבא נהייה עצמאי והוא מכר ברחוב סחורה שהעמיס בידיים ומכר בתשלומים. לעבודה זאת קראו קלפר. (הוא דפק על דלתות ומכר.)

אני למדתי בבית ספר עממי ובכיתה ו' קיבלתי הצטיינות וכמתנה קיבלתי עוגה. בבית הכנסת של השכונה למדתי יידיש שנתיים. הייתי ילדה מאוד שובבה. פעם אחת נתקעתי בשורשים של עץ ונפצעתי בברך. חודש ימים לא הלכתי לבית הספר ואבא שלי נשא אותי על הידיים לכל מקום. עד היום יש לי צלקת לא יפה בברך.

שיחקתי הרבה בחוץ מחבואים, תופסת, שוטרים וגנבים וקלאס. הטרמפולינה שלנו, הייתה המיטה של ההורים. בימי ראשון היינו קופצים על המזרן עם אבא והוא היה מראה לנו את הצלקת שלו ממחנה העבודה. אהבתי מאוד לשחק בבובות. את הבובה הראשונה שלי קיבלתי ביחד עם אסטלה. כשהיינו חולות אבא הביא לנו מתנה. לא היו לנו צעצועים. התחפשתי עם הבגדים והנעליים של אימא שלי. אחותי תמיד הייתה השותפה שלי למשחקים ולבילויים וגם לארוחות המשותפות. אני הייתי לוקחת לה את הלחם.

בלילות היה לנו קר. ובבית היה לנו בקבוק חם אחד אז עשינו תורנויות חצי לילה אסטלה וחצי לילה אני. החצי הרצוי היה החצי הראשון שבו המים היו עוד חמים.

לא היו לי קשרים עם ילדים אחרים כי הם גויים (כך אימא שלי הייתה אומרת יידישע מיידעלע לא מתנהגת ככה). אמא שלי הייתה מדברת ביידיש ואני הייתי עונה לה בספרדית. כשהיינו חוזרות מבית הספר אימא הייתה משאירה לנו פתקים על השולחן על מנת ללמוד ספרדית יחד איתנו.

21.8.1956 נולד אחי הקטן מאוריסיו ובשמו העברי משה על שם סבא. אני הייתי בת 12 ואסטלה הייתה בת 10. עזרנו לאימא לטפל בו, שמרנו עליו, האכלנו אותו אבל לא החלפנו לו חיתולים. ליווינו אותו לגן ולבית הספר.

בגיל 12 התחלתי ללכת לתנועת הנוער הציוני והייתי פעילה כמדריכה. הפעילויות שלנו היו בימי שבת וראשון. החינוך שקיבלתי בתנועה הוביל אותי לעלות ארצה.

התחתנתי עם מריו בעלי באורוגוואי בשנת 11.2.1967. הפלגנו באונייה ארצה והגענו לארץ ב- 14.5.1967, קצת לפני יום העצמאות ולפני מלחמת ששת הימים. באונייה קיבלנו תעודת זהות ישראלית. עד היום הזה לא הייתה לי אזרחות גם לא באורוגוואי.

לפני עלייתי ארצה השם שלי היה שרה אך בתעודת זהות הוספתי את השם מרתה וגם עמיתי שכיום זה השם משפחה שלי ושל כל משפחתי.

כיום למריו ולי יש 4 בנים שנולדו בישראל ו-9 נכדים שאני גאה בהם ואוהבת אותם מאוד.

לסיכום: כל התקופה הזאת של המלחמה בין אוקראינה לרוסיה כיום מביאה אותי לסיפורים של ההורים שגם הם היו פליטים ונדדו בלי לדעת לאן ולהבנה העמוקה שמה שהם עברו זו היתה מצוקה מאוד גדולה.

הזוית האישית

סבתא מרתה: חווינו חוויה עמוקה ומשמעותית שתישאר לנו בזיכרון לעוד הרבה זמן. אני רוצה לאחל לשני שתזכרי ותדעי להעביר את הסיפור לדורות הבאים, תגשימי את כל מה שאת רוצה בכבוד לזולת והמשפחה. שני: אני מאחלת לסבתא שתעשה מה שהיא רוצה. שתישארי כמו שאת בריאה שמחה ואנרגטית. אוהבת אותך המון.

לסבתא מרתה סיפור נוסף במאגר: משפחת ליברמן – סיפור השרדות שתועד עם הנכד סהר עמיתי.