מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחת ליברמן – סיפור הישרדות

סבתא מרתה והנכד סהר
סבתא מרתה עם הוריה - 1947
סיפור הישרדותה של משפחת ליברמן

אני סבא מריו, רוצה לספר ולהנציח את סיפורה של משפחת ליברמן – משפחתה של אשתי מרתה. ואת סיפורם של חיים וחיה ליברמן – הוריה.

סיפור חייהם המשותפים של חיים וחיה ליברמן התחיל באופן דרמטי ובלתי צפוי לשניהם. חייהם התנהלו ללא שליטה. כוחות עצומים שלטו בהם, ולא היתה להם שום אפשרות לנווט את חייהם. שני אנשים שנולדו בעיירות יהודיות במזרח פולין, גדלו בבתים מסורתיים, כפי שחיו רוב היהודים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במזרח אירופה, נזרקו באופן פתאומי למערבולת הכאוס שהשתרר במחצית השנייה של שנת 1939 בפולין עם פלישת הגרמנים לפולין, שסימן את תחילת מלחמת העולם השנייה.

חיים ליברמן נולד ב-1919 בעיירה PISZCZAC  הקרובה לעיר המחוז לובלין, פולין. לא רחוק משם, בעיירה TERESPOL  נולדה חיה לבית רוזנשיין, באותה שנה. הגורל ושמיכת פוך שידכו ביניהם.

ב-1939 מתחילה הדרמה הגדולה בחייהם. ב- 23.8.1939, גרמניה הנאצית וברית המועצות חותמות הסכם אי-התקפה ביניהן ל-10 שנים, ומחלקות את פולין ביניהן בנספח סודי, ולמעשה מבטלות את קיומה של פולין כמדינה עצמאית. ב-1.9.1939 היטלר פולש לפולין, באקט של שיכרון כוח, ואז נורית יריית הפתיחה של המלחמה הארורה שהביאה אסון על יהודי אירופה. עם פרוץ המלחמה, היהודים המתגוררים בפולין, המודעים לרדיפת היהודים בגרמניה מאז עליית הנאצים לשלטון ב-1933, נתקפים בהלה ומתחילה בריחה מזרחה, לכוון ברה"מ. הצבא הגרמני כובש את פולין בדהרה, הצבא הפולני מובס תוך זמן קצר, וממשלת פולין יוצאת לגלות ומוצאת מקלט בלונדון.

כפועל יוצא מההסכם בין ברה"מ לגרמניה, הפולנים וממשלתם הגולה בלונדון הפכו לאויב של גרמניה ובעקבות זאת, גם של ברה"מ. באותה תקופה, הגבול המזרחי של פולין עם ברה"מ היה פתוח והגרמנים היו מעוניינים בגירוש היהודים לכוון ברה"מ. מאות אלפי יהודי פולין מבוהלים, ברחו מזרחה. חלקם ביוזמתם, אחרים כחלק ממבצע רחב היקף של הנאצים שגרמו לגרוש המוני מהכפרים בהם התגוררו. בחודשים הראשונים של המלחמה, עד ינואר 1940, הסובייטים אפשרו ליהודי פולין להיכנס לתחומה, להתיישב בשטחים הקרובים לגבול, בשטחי ביאלורוסיה, אחת הרפובליקות  של ברה"מ, אך כעבור זמן, זרם הפליטים התגבר מאוד, והשלטון במוסקבה חשש מריכוז כל כך גדול של אוכלוסייה זרה שנאמנותם לשלטון הסובייטי הייתה מוטלת בספק. הם החליטו בתחילה לרכז אותם במחנות עבודה באזור, ואחרי כמה חודשים, לגרש אותם מזרחה ברכבות ולפזר אותם במרחבי סיביר. הגירוש בתוך ברה"מ התנהל באופן מאורגן, כשהמשטרה החשאית, הנקוו"ד-NKVD, מופקדת על הוצאתו לפועל. קרונות רכבת הותאמו להסעת הפליטים בצפיפות מזרחה, בנסיעות שנמשכו, ימים ארוכים, ולפעמים, שבועיים-שלושה. הפליטים היו צריכים לדאוג בעצמם לכל צרכיהם. ברכבות לא היה ניתן לבשל אוכל, ולכן הרכבות היו נעצרות לפרקי זמן קצרים בתחנות בדרך, ואז הפליטים המגורשים היו יורדים ומכינים אוכל להמשך הנסיעה. הרכבות נסעו ועצרו באופן לא מוסדר, בלי שום התראה, ואז קרה שאנשים היו יורדים מהרכבת להשיג אוכל להמשך הנסיעה, וכשחזרו לתחנה גילו שהרכבת עזבה את התחנה, ואיש לא ידע לאן, והם איבדו קשר עם קרוביהם, משפחותיהם. גם האנשים שעל הרכבת לא ידעו לאן הם מוסעים. בדרך זו מאות אלפי פליטים יהודים פולנים אולצו להתיישב בעיירות כפריות נדחות בסיביר שנקראו קולחוז תחת עינם הפקוחה של שוטרי הנקוו"ד, המשטרה החשאית הסובייטית האימתנית.

היחס לפליטים היהודים בברה"מ עתיד להשתנות בקיץ 1941. ב-22.6.1941 היטלר תוקף את ברה"מ, וסטאלין, שליט ברה"מ מחפש בני ברית חדשים על מנת להתגבר על התוקפנות הנאצית. בריטניה הופכת לבת ברית וגם ממשלת פולין הגולה, היושבת בלונדון משנה את מעמדה. ברה"מ מכירה בממשלת פולין הגולה, ואזרחי פולין השוהים על אדמת פולין, הם כבר לא אויבי המדינה הסובייטית, ומעניקים לכולם חנינה כללית. היחס לפליטים היהודים משתפר, והם מורשים לעזוב את סיביר ולנוע דרומה, לכוון קאזחסטאן וקירגיזסטאן, רפובליקות בדרום ברה"מ, לאזורים שמזג האוויר מתון יותר, ותנאי המחייה פחות קשים. רעם תותחי המלחמה לא הגיע לאזור הזה בדרום ברה"מ.

חיים ליברמן וחיה רוזנשיין היו בין מאות האלפים האלה. חיה עזבה את הבית עם צרור בגדים ושמיכת פוך. חיים היה תלמיד ישיבה, שיצא את ביתו ביום חם, להתרחץ בנהר, ואז נלכד על ידי סיור של הצבא האדום שעבר במקום, ונלקח למחנה עבודה, כשכל מה שיש עליו זה הבגד ים שהוא לבש.

אם ננסה לחשוב לרגע, מה עובר על שני אנשים צעירים, בני 20, שכל החיים שלהם התנהלו במסגרת של המשפחה והבית, ושנעקרים בפתאומיות מביתם, ונזרקים למציאות אחרת ללא כל הכנה, בלי איש לידם שיכול לסייע להם, ומתחילים להתמודד עם מאבק הישרדות יומיומי. מהיכן ישיגו מזון, איפה הם יעברו את הלילה, מהיכן ישיגו בגד ללבוש, מה מצפה להם למחרת היום?

תמונה 1

 

חיה הגיעה למחנה עבודה עם שמיכת פוך. חיים הגיע בלי כלום. שמיכת הפוך שיחקה תפקיד חשוב מאוד ביצירת הקשר המידי ביניהם, קשר שנמשך בשנות המלחמה, והקמת משפחה מאוחר יותר.

משם התחילה דרך הנדודים המשותפת והארוכה שנמשכה חמש שנים קשות מאוד. מהגבול עם פולין הם הובלו מזרחה, אלפי קילומטרים לכיוון סיביר, ושם היו מספר שנים. תנאי העבודה, המגורים, התנאים הסביבתיים היו קשים מאוד. הם הועסקו בעבודות שונות. באחת ההזדמנויות, מפקדי המחנה שאלו מי יודע לתפור, וחיה השיבה בחיוב. היה לה מעט ידע בתפירה, אבל היא הבינה בחושיה, שכל עוד היא תעבוד, יהיה לה מה לאכול. חיים עבד עם הסוסים. שמר עליהם, האכיל אותם. הוא סיפר שנים אחר כך שבאחד הימים הסוסים ברחו מהאורווה, ודרסו ופצעו אותו בדהירתם. נשארה לו צלקת גדולה בגב, אותה היה מראה למרתה ואסטלה כל פעם שהיה מספר את אשר ארע לו בקולחוז.

קשה לדמיין את הקשיים שעברו על חיים וחיה בשנות המלחמה. חיה הייתה מספרת שבלילות הייתה חולמת על אמה, והיא הופיע לה בחלום, והפצירה בה להתגבר על הכול, למען תחייה. הרעב המתמיד, החיפוש האובססיבי אחרי אוכל כל היום, על מנת להחזיק מעמד בתנאיי מזג האוויר הקפוא, הובילו אותה לחפש בין הבגדים של אנשים שלא שרדו את הקשיים, ונספו. חיה סיפרה שבהזדמנות אחת לבשה מעיל שמצאה, וכשהכניסה היד לכיס, מצאה בו חתיכת לחם. בתנאים של אז, מציאה גדולה, שאפשרה לעבור עוד יום אחד. הם היו מסתובבים בקרבת הכפרים של המקומיים, בחיפוש אחרי קליפות תפוחי אדמה שהם היו זורקים לאשפה, היו אוספים את הקליפות, וזו הייתה הארוחה שלהם באותו יום. בדרך זו נמשכו חייהם של שניהם, יום אחרי יום, במאבק הישרדות מתמיד ובלתי פוסק.

 

המגורשים פוזרו במרחביהן העצומים של סיביר, בצפון רוסיה האירופית. הם "יושבו" בכ – 3,000 ישובים עירוניים וכפריים. בחלק מהמקומות הוכנסו לקולחוזים, ועבדו למחייתם בתנאים הקשים של הקור הסיבירי. במלחמת הישרדות יומיומית, הם נאלצו להתמודד עם תנאים סביבתיים קשים ביותר. הם סבלו מרעב, חלו בטיפוס, ולא קבלו שום טיפול רפואי, ושרדו למרות הכול. מתוך הסיפורים שהם ספרו שנים רבות אחרי זה, ניתן היה להבין  את הקושי העצום בהתמודדות עם הקור, ועם השלטונות שראו בהם אנשים שאין להתחשב בהם. הם לא זכרו שמות של מקומות היכן שהו, וגם לא תאריכים. יום רדף יום, והעיקר היה לשרוד אותו. כשהותר להם לעזוב את סיביר, נעו לכוון קירגיזטאן בדרום ברה"מ, והגיעו לעיר פרונזה- FRUNZE. לימים העיר שינתה את שמה ל-BISHKAK.

בפרונזה , קרוב לטשקאן, ב-6.6.1945 נולדה מרתה. היו אלה שבועות אחרי כניעת גרמניה הנאצית, וסיום המלחמה באירופה. כל הסביבה חיה בכאוס טוטאלי. הרעב היה חלקם של כל האוכלוסייה ששרדה.

במאמר מוסגר, שנים רבות אחרי זה, פגשה מרתה בניצנים רופאה מיוצאי ברה"מ. כשהרופאה ראתה בתיק של מרתה שנולדה ב-1945 ברוסיה, היא אמרה: זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אדם שנולד ב-1945. השנתון של 1945 לא שרד. כולם נפטרו בגלל חוסר מזון, והתנאים הסביבתיים הקשים מאוד.

הפליטים נעו בדרכים בהמוניהם, בכל הכיוונים, בניסיון לברר מה קרה למשפחתם. האם שרדו, והיכן הם עכשיו. הם פגשו פליטים אחרים מהאזור שלהם, שסיפרו להם את שארע ליהודים שהתגוררו במזרח פולין, על הגטאות, הרדיפות, הגירושים, על מחנות ההשמדה. מהר מאוד הבינו שאין בשביל מה לחזור לפולין. מי שלא נמלט בזמן, לא נשאר בחיים.

באזור טאשקנט התרכז מספר גדול של יהודים פולנים. המלחמה באירופה הסתיימה במאי של אותה שנה, והתחילה עזיבה של פליטים יהודים את שטח ברה"מ, וחזרה לפולין. זה נקרא "רפאטריאציה", שפירושה חזרה למולדת. כל היהודים הפולנים שהוכיחו את היותם פולנים הורשו לעזוב את ברה"מ. לאזרחי ברה"מ לא ניתן לעזוב, ולכן היה חשוב להוכיח את המקור הפולני. כשחיים וחיה התארגנו לעזוב לכיוון פולין, היה הכרחי להצהיר שמרתה, נולדה בפולין, ולכן, רשומה שנולדה בטרספול, בפולין, על אף שנולדה בפרונזה, בברה"מ.

אחרי יציאת ברה"מ התחילו לחפש אחרי משפחותיהם. מיליוני פליטים היו בדרכים. מהמשפחות בפולין לא נשאר איש, והמשיכו בדרכם מערבה. ב-1947 חיים פגש את אחותו, שגם קראו לה חיה, במחנה עקורים על אדמת גרמניה. האחות הייתה נשואה עם שני ילדים, והם קבלו "סרטיפיקטים", אישור עלייה לארץ ישראל, והחליטו לעלות ארצה.

חיים וחיה המשיכו לנוע מערבה, וב-1947הגיעו לצרפת, שם נולדה אסטלה, בבית חולים רוטשילד בפאריז. שלטונות צרפת התייחסו לפליטים באהדה וסייעו להם. בבית החולים שבו אסטלה נולדה אמרו להם שאם יתנו לתינוקת שם צרפתי, יזכו לחבילת חיתולים עבורה. וכך אסטלה, שהייתה צריכה להיקרא אסתר, על שם הסבתא, קבלה את השם אסטלה. הם יצרו קשר באמצעות ארגון הסיוע ג'וינט עם מלכה, אחותה של חיה שהיגרה לאורוגואי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשפחה הסדירה את הגעתם לאורוגואי.

תמונה 2
חיים וחיה ליברמן עם בתם מרתה בהגיעם לאורוגואי 1947

ב-1947 הם הפליגו בנמל מארסיי והגיעו באנייה לאורוגואי. ההפלגה נמשכה זמן ארוך, ואפשר לנחש שתנאיי המחייה של הפליטים על האנייה לא היו קלים כלל. מהסיפורים שמרתה ואסטלה זוכרות שדודה מלכה הייתה מספרת, הם הגיעו רעבים מאוד, והיו מתנפלים על האוכל שעל השולחן, ובעיקר על הפירות. הם אהבו מאוד בננות.

חיים וחיה הרבו לספר על הקשיים אחרי שיצאו מהתופת באירופה. העבר לא עזב אותם. אי אפשר לשכוח את היקרים שלך שנעלמו מהעולם בלי להשאיר עקבות. משפחות שלמות היו כלא היו. אחרי דבר כזה, קשה לשמוח. קשה לחגוג יום הולדת לילדים, קשה לחגוג חגים. כל הזמן עולה לזיכרון אלה שאינם, וחסרים בחגיגה. ואז לא מסוגלים לארגן מסיבה או חג. הם שמחו שהם היו מוזמנים למסיבות וחגיגות שארגנו הקרובים, אותם הקרובים שהגיעו לאורוגואי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לפני פרוץ מלחמת העולם.

בניסיון לתאר את המצב שלהם באורוגואי, באחת ההזדמנויות, חיה סיפרה שיום אחד מרתה חלתה, וחיה לקחה אותה לבית חולים ממשלתי גדול שהעניק טיפול רפואי ללא תשלום לכל הפונים. אחרי שסיימו לקבל טיפול, יצאו לרחוב, ופתאום שמה לב שהיא לא יודעת איך לחזור הביתה. היא לא זכרה את הדרך. כשהיו ברחוב, עברה שם אישה שזיהתה את חיה, הבינה את מצוקתה. האישה דיברה איתה, הרגיעה אותה, ועזרה לה להגיע הביתה בשלום. כעבור שנים היא סיפרה לאחד החברים של מרתה: "זה הפעם הראשונה שמישהו מסתכל עלי, לא על מנת לרדוף אותי, אלה בשביל לעזור." רק באורוגואי המשפחה התחילה בחיים חדשים. לימים, ובמאמצים גדולים, בעבודה מאומצת ומתמשכת של שנים, מצבם השתפר והצליחו לקיים חיי משפחה בסביבה אוהדת, שלא רדפה אותם. ב-1956 נולד מאוריסיו. יש אמרה "הברק לא מכה פעמיים באותו מקום". אך, הגורל לפעמים מתאכזר לאנשים שוב בצורה קשה מאוד. יום בהיר אחד, בשנת 1972, חיים נהרג בתאונה, כשמשאית עלתה על המדרכה ודרסה אותו, והוא בן 53 שנים בלבד.

כעבור כמה שנים, חיה עלתה ארצה ועברה לגור בקיבוץ עין השלושה, קרובה לאסטלה, שם היא נהלה חיים שקטים וזכתה להערכה מהסובבים אותה על חריצותה.

אחרית דבר

הסיפור של חיים וחיה ליברמן דומה לסיפורן של מאות אלפי משפחות של פליטים יהודים שנמלטו על נפשם מפולין ומארצות אחרות, וניהלו מאבק עיקש לשרוד משך שנות המלחמה, שהיו סיוט אחד מתמשך שהיה נראה שאין לו סוף. מעטים שרדו אותו. בתוך כל הרדיפה החולנית של הנאצים את היהודים, לא צריך לשכוח את האדישות של העולם, שאפשרה את הזוועה הזאת.

 

הנאצים ראו שלעולם בעצם לא אכפת מהיהודים, והתחילו לתכנן את הגירושים, הגליה, ריכוז בגטאות. בסוף תהליך שנמשך שנים מעטות, הנאצים בנו תכניות ומתקנים שמטרתם לרכז את היהודים במחנות השמדה, כשהעולם לא נוקט אצבע לטובת אותם אומללים. המדיניות הנאצית נגד היהודים בשטחים בשליטת הרייך, קודם בגרמניה, אחרי זה באוסטריה ולאחר מכן בצ'כוסלובקיה לא נתקלה בהתנגדות של המדינות השכנות ובכלל, וגזר את גורלם של יהודי אירופה תחת כבוש גרמניה נאצית, כשהנאצים זוכים לשיתוף פעולה אקטיבי מגורמים מקומיים אנטישמיים בכל אחד מהמדינות. גל שנאת היהודים שטף את אירופה, וקבר תחתיו קהילות שלמות במהלך 6 שנות המלחמה.

חיים וחיה ליברמן שרדו את המלחמה וזכו לפתוח דף חדש בחייהם הרחק מביתם ההרוס בפולין, שהפך לבית קברות ענק של העם היהודי.

הזוית האישית

סהר השתתף בתכנית עם סבא מריו שהעלה את סיפורו לאתר. סבא מריו ראה נכונות ורצון להנציח גם את סיפורה של מרתה אישתו ולספר את סיפור הישרדותה של משפחתה.

מילון

חוקי נירנברג
חוקי נירנברג היו חוקי גזע בימי שלטון גרמניה הנאצית, אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני ("בעלי דם גרמני או קרוב לו"). חוקים אלו נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית השנתי בעיר נירנברג, ב־15 בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו מכיוון שאיננו ממוצא ארי. ב־14 בנובמבר אותה שנה פורט החוק הבסיסי, וכוּון ספציפית נגד היהודים. ב-3 בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים שבשטח הרייך.

ציטוטים

”ב-1939 מתחילה הדרמה הגדולה בחייהם. לא הייתה להם שום אפשרות לנווט את חייהם.“

הקשר הרב דורי