מאגר סיפורי מורשת

שמי הרישמי הוא בלומה, על שם סבתי מצד אבי. נולדתי בגבעתיים, כבלומה ברגר להורי צבי ברגר ופאני לבית רוזנצוויג – אני בת יחידה להורי.

הורי – צבי ופני ברגר

אבי, צבי, היה חייל בצבא הרוסי ונלחם עם הצבא הרוסי נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. מצד אמי גם שני אחיה שרתו בצבא הרוסי ונלחמו במלחמת העולם השנייה נגד הגרמנים. אמי היתה במחנה עבודה טרנסניסטריה ברומניה, יחד עם הוריה ואחותה. שתי משפחות שלא היכירו אחת את השנייה וגורלן היה דומה.

בתום המלחמה, אבי, צבי חזר לעירו וגילה שאשתו ובתו היחידה נרצחו ע"י הגרמנים. אמי איבדה את בעלה, שגם הוא נפל במלחמה זו. אבי צבי ואמי פאני, שניהם היו בשנות ה-30 לחייהם. לאחר מספר שנים, הם נפגשו ברומניה, שניהם למודי כאב האובדן – הוא אלמן, והיא אלמנה – הם נישאו ורצו לעלות לארץ ישראל. הדוד אברהם ניסה להניע אותם ולשכנעם לעבור לגור בארצות הברית, אולם אבי התעקש לעלות לארץ ישראל בתקווה לחיים משותפים חדשים וכך היה – בשנת 1950 הם עלו לארץ.

בגבעתיים (ליד קולנוע נגה), גרה משפחת גורי. ישראל וגילה גורי, גילה היא בת דודה של אבי וישראל גורי, בעלה (ממייסדי מפא"י וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה). כשהורי עלו לארץ, הזוג גורי עזר להם בתחילת דרכם בישראל, הם נתנו להורי צריף בחצר ביתם, כדי שיוכלו לגור בו עד שיסתדרו. בצריף זה הם גרו כשלוש שנים. בצריף רעוע זה אני נולדתי בחודש נובמבר שנת 1953. כשנה לאחר הולדתי, זכו הורי בהגרלת הזכות לשיכון, וקנו דירת שיכון בדרך השלום בתל אביב.

בנם של ישראל וגילה גורי, חיים גורי, היה מפקד בפלמ"ח, סופר, משורר וחתן פרס ישראל.

בילדותי עם הורי

ילדות בתל אביב

כשנולדתי, הורי כבר לא היו צעירים. כבת יחידה, הייתי מאוד מפונקת. הייתי מוקפת בהרבה חברות וחברים. היינו משחקים בגוגאים, מחבואים, סימני דרך, חמש אבנים, קופצים בחבל ועוד ועוד. ילדות יפה ותמימה. לא היתה טלוויזיה ובערבים אהבתי מאוד לקרוא. היתה ספריה ציבורית קרוב לביתנו והייתי מחליפה ספרים כמעט יום ביומו.

בבית הספר היסודי, המורה קראה לאמי והציעה לשנות את שמי, כיוון שהוא גלותי. אבי סירב, כי נקראתי על שם אמו. בשנות העשרה, בתנועת הנוער, הדביקו לי את הכינוי בולי ומאז הוא מלווה אותי.

חיינו בצניעות, המצב הכלכלי לא היה קל. אני זוכרת שקנו לי נעליים חדשות. כל כך התרגשתי, שסירבתי להוריד אותם והלכתי איתם לישון. וכשבתיכון היתה מסיבת חנוכה ולא הלכתי כיוון שלא היו לי בגדים יפים ללבוש. נשארתי בבית בוכה.

הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד עד כיתה יא'. במפגשים בתנועה היינו בערבי שבת רוקדים ריקודי עם. הבנים תמיד התביישו לרקוד ובריקודי זוגות היינו רוקדים בת עם בת. באחד מערבי השבת הלכתי למסיבת ריקודים, שנקראה אז "מסיבה סלונית", דבר שנחשב כאסור לחברי תנועות הנוער בתקופה ההיא. בעקבות אירוע זה נקראתי למשפט חברים, שבסיומו התחייבתי שלא אעשה זאת שנית.

שירות צבאי

אבי היה חולה לב, ובזמנו יכולתי עקב היותי בת יחידה, להשתחרר מהצבא. סירבתי. הוצבתי בקריה, קרוב לבית. שירתי באכ"א (אגף כוח אדם), בענף מילואים, היינו צמודים לענף הווי ובידור ולעיתים קרובות הייתי מקבלת כרטיסים להופעות ולהצגות. היה לי שירות מהנה ומספק.

השתחררתי באוקטובר 1973. מספר ימים לאחר שיחרורי מהצבא, פרצה מלחמת יום הכיפורים. חזרתי בהתנדבות למשרד. אני זוכרת בכאב את הדוחות שהגיעו עם שמות הנופלים.

בטירונות בבה"ד 12, בצריפין

למדתי בסמינר לווינסקי, במחלקה לאנגלית וסיימתי את לימודי בהצטיינות. עם תום לימודי התחלתי לעסוק בחינוך והוראה. תחילה לימדתי בשכונת תל כביר בתל אביב ואחר כך בחולון. כשעברנו לגור מחולון ליהוד לימדתי בחט"ב פסגות שביהוד. בחטיבה הייתי בנוסף למורה מקצועית, מחנכת, רכזת קהילתית וחברת צוות הניהול. אהבתי מאוד את עבודתי והשקעתי את כל אהבתי. פרשתי אחרי 36 שנים בהוראה וכיום אני גמלאית.

ההיכרות עם אילן

במהלך לימודי הכרתי אילן דרך חברה משותפת. המשכנו להפגש כמה חודשים ואז אילן הגיע עם "הצעת נישואין" מיוחדת ובידו "תוכניות לדירה"  – זו הייתה הצעת הנישואים!

הוריו של אילן פתחו לו בילדותו תכנית חסכון לדירה תכנית שנקראה אז "בר מצווה", זה היה הבסיס להתחלה. הוא הגיע עם התוכניות לפרוייקט בנייה חדש בחולון וכך היה, התחתנו ואחר כך עברנו לגור בדירתנו בחולון. בדירה זו נולדו שלושת ילדינו: אייל קרן וליאת, תאומות.

אחרית דבר – אחרי שלושים שנה באחד מהמפגשים המשפחתיים שלנו עם ילדינו, הזכרתי לאילן, שבעצם הוא אף פעם לא הציע לי נישואים בדרך המקובלת וכך שלושים שנה אחרי….. יחד עם ילדינו, אילן, קנה לי טבעת והציע לי נישואים!!

ביום נישואינו

כיום יש לנו חמישה נכדים: ליאם, אוליבר, אופיר, ריילי ואיתי שהם עדיין קטנים ואני מצפה לעוד.

 עם שלושת ילדינו – אפריל 2023

תמונה משפחתית עם הילדים והנכדים

הזוית האישית

בולי: שמחתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, מעבר לסיפור האישי, יש חשיבות למפגש עם הדור הצעיר, שנולד למציאות כל כך שונה מזו שלנו. אדם, תלמיד חטיבה שמח מאוד להפגש, התעניין ושאל שאלות. בטוחה אני שפתחנו לו צוהר לתקופה שלא הכיר וידע, על אורח חיים בשנות ה – 50 וה – 60 בישראל.

קישור לסיפורו של אילן רוזנשטיין: "ילדות בשכונת פלורנטין".