מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

יעקב פרבר בגדוד העברי בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

בבית המשפחה: מימין - יעקב, רותאן, עדה ויוג'ין
יעקב (יענקל) פרבר
על השירות בגדוד העברי, ומילים מאת בתו של יעקב, רותאן שדה ז"ל

הסיפור נכתב ע"י רותאן ז"ל ועמיחי שדה, 10 במרץ 2011, לציון 115 שנים להולדתו של יעקב פרבר.

מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה") התקיימה בין השנים 1914 – 1918. במלחמה זו השתתפו בפעם הראשונה כמעט כל המדינות המובילות באותה תקופה. נלחמו בה מדינות ההסכמה – אנגליה (ומושבותיה קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו), ארה"ב, צרפת, רוסיה (פרשה בשנת 1917), איטליה (לאחר 1915), כנגד מדינות המרכז – גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מנית ואיטליה (עד 1915).

מלחמה זו הביאה למפנה בכל תחומי החיים באותו הזמן – פוליטי, כלכלי, דמוגרפי ותרבותי. היא מהווה מעין קו סיום לעולם הישן והתחלה לעולם המודרני של המאה ה- 20. היהודים השתתפו בה בכל הצבאות בגלל היותם מפוזרים בין העמים. נוצר מצב בו אף נלחמו חיילים יהודים זה בזה.

עד אותה תקופה נשלטה ארץ ישראל (פלסתינה) על ידי האימפריה העות'מנית (טורקיה). הישוב היהודי מנה אז כ 300,000 איש כאשר הם היו מפוזרים ברובם בערים הותיקות (ירושלים, חברון, חיפה, טבריה, צפת), בער החדשה – תל אביב, במושבות: זכרון יעקב, ראש פינה, ראשון לציון, בנימינה, סג'רה, מטולה, פתח תקווה ואחרות, וכן בישובים נוספים, קטנים ומבודדים.

האנגלים שלטו אז במצרים. הטורקים ריכזו מאמץ מלחמתי בשנת 1915 לכיבוש תעלת סואץ. לשם כך הם סללו מסילת רכבת דרך ניצנה, ואך הקימו את העיר באר שבע שהייתה עד אז כפר קטן. מאמץ זה לא הצליח וכתוצאה ממנו כבשו האנשלים את צפון סיני עד תחילת 1917. לאחר שתי התקפות על עזה, שנכשלו, מונה גנרל אלנבי למפקד האנגלי על חיל המשלוח המצרי בארץ ישראל. בסוף אותה שנה הוא הצליח לכבוש את יפו וירושלים עד קו ארסוף (הרצליה היום) וצפונית ליריחו.

המלחמה נעצרה עד אוגוסט 1918 כאשר בפרק זמן זה השמידו הטורקים כל עץ עבור הפחמים לרכבות ולצבא והתעללו בכל תושבי צפון הארץ, יהודים וערבים כאחד. מתקפת הצבא האנגלי ("מתקפת מגידו") החלה מחדש בספטמבר 1918 לאורך החוף כשאר לפני כן בוצעו מספר פעולות הסחה לכיוון ירדן (א-סלט) והכוחות הטורקים והגרמנים ששהו שם. עד סוף אוקטובר 1918 הושלם גירוש הטורקים מכל ארץ ישראל וסוריה עד לחלב.

הגדודים העבריים הוקמו בשתי תקופות. ב- 1915 הוקם גדוד נהגי הפרדות מקרב המתנדבים היהודים שהתרכזו כמגורשים (מתל אביב על ידי הטורקים) בקהיר. נכללו בו גם יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי. הגדוד תמך בלחימה בחצי האי גליפולי בדרדנלים, טורקיה, בכשלון המתקפה האנגלית שם.

כתוצאה מלחץ רציף של מנהיגי העם היהודי על הממשלה הבריטית (במיוחד חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי), הוחל באמצע 1917 בהקמת גדוד קלעי המלך מספר 38 מקרב המהגרים היהודים בלונדון וותיקי גדוד נהגי הפרדות. בהמשך, ביזמת דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, הוחל בגיוס מתנדבים מאה"ב שרוכזו בגדוד 39. שני הגדודים הועברו למצרים לאימונים באפריל 1918. ביוני הוקם גדוד מתנדבים ארצישראלים שנשלח לאימונים למצרים. בהמשך הוקם גדוד 40 ממתנדבים אמריקאים נוספים שהגיע למצרים באוגוסט. גדודים 38 ו-39 השתתפו בקרב על מעבר הירדן אום-א-שרט ובהמשך במתקפה על א-סלט בירדן.

יעקב פרבר התנדב לגדוד העברי בסוף 1917 לאחר שראה מודעה הקוראת להצטרף אליו בפידלפיה. הוא היה אז בן 21. הוא צורף לגדוד 39 באנגליה ויצא לאימונים במצרים באפריל 1918. הגדוד הגיע לארץ ישראל בספטמבר. שתיים מארבע פלוגותיו נשלחו לעזרת גדוד 38 בבקעת הירדן. יעקב נשאר כנראה עם שאר הגדוד בסרפנד, ליד רמלה. עם תום הקרבות, בסוף 1918, הוא נשלח לשמירה על מסילת הרכבת בעמק יזרעאל ובית שאן כנגד התקפות הבדואים והשודדים הערבים שם. בנוסף לזה הוא גם שמר על שבויים טורקים. אנו מבינים זאת מראיון שנערך עם אחיו, אלי פרבר, ומסיפוריו על פיהם הוא לא ירה כדור אחד במשך כל המלחמה. היה לו כנראה גם די הרבה זמן פנוי בו הוא טייל רגלית באיזור ואף טיפס על הר תבור.

בעת השירות בגדוד העברי

תמונה 1

יעקב שוחרר וחזר לארה"ב בסוף שנת 1919, עם השלמת פירוק גדודים 39 ו – 40. שאר הגדודים הוסבו לגדוד הארתישראלי הראשון ליהודה כחילות משמר אך בסוף 1921, לאחר שחלק גדול מהם חשו להגנת תל אביב במאורעות מאי שם, חוסל הגדוד סופית.

הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה קמו כתוצאה מהצורך של חלק מהנהגת הישוב ליטול חלק באחריות על גורל הישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בגלל הערכתם שסוף השלטון הטורקי מתקרב. זאת למרות התנגדות נרחבת בעם היהודי מכל מיני סיבות ולא מעט בגלל החשש שזה יפגע ביהודים ובארץ ישראל אם הטורקים ימשיכו לשלוט בה. הגדודים העבריים היוו בסיס להקמת ארגוני ההגנה העצמית בישוב ובמיוחד ארגון ההגנה.

סה"כ מנו גדודים 38, 39 ו-40 כ- 5,000 מתנדבים, מהם 1,700 אמריקאים, 1,500 ארצישראלים, והשאר אנגלים, קנדים וארגנטינאים. ההתנדבות לגדודים שימשה מקור השראה חשוב ליהדות העולם, דבר שהודגש שוב עם הקמת הבריגדה במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

אבא שלי (נכתב ע"י רותאן שדה ז"ל)

אבא שלי היה אהוב ליבי. הוא היה הגבר היחיד בחיי הרבה שנים עד שהתבגרתי. היה ביננו קשר קרוב ואינטימי עד שהוא עזב אותי בפתאומיות. אבא שלי היה אדם חם ואוהב. הוא שפע חוש הומור ואהב לספר בדיחות ביידיש וגם להקשיב לאחרים, ומחק בקול רם מכל הלב. הוא אהב גם לדון בענייני היום, בפוליטיקה, במצב האומה והעולם. רוב השיחות התקיימו מסביב לשולחן במטבח שלנו עם כוס תה.

ג'ק (יעקב) ורותאן, 1950

תמונה 2

אבא שלי היה אדם שהפגין רגישות לאחרים. הוא דאג לזולת בין אם היה בן משפחה או לקוח בבית המרקחת. בעצם הוא היה סוציאליסט, כפי שסיפר לי לא פעם, אך הדגיש שקומוניסט – הוא לא היה. הוא אסף כסף כדי לקנות נשק לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. הוא תמך בכושים במאבקם הקשה לשוויון זכויות בארה"ב. הוא היה אומר ללקוחות השחורים בבית המרקחת לא לוותר ולהמשיך להלחם על דרכם עד הסוף.

אבא שלי היה אדם חיוני ונמרץ. הוא סיפר לי בהנאה איך הוא שוטף את פניו כל בוקר במים חמים ואחרי כן במים קרים כדי להזרים את הדם טוב יותר. הוא אהב את הרגשת הרעננות מכך והיה מלא אנרגיה וחיוניות כדי לקבל את היום החדש.

אבא שלי לא עסק בספורט אך אהב לשחות והיה שחיין מצטיין. הוא סיפר לי איך שחה באחד האגמים מצד לצד. הוא אהב להשיט סירות מנוע ואף לקח אותי ואת אחי לא פעם לשיט כזה. אני זוכרת שהוא לקח אותנו לדיג באוקינוס האטלנטי. הצלחנו לדוג מספר דגים אך מרוב רחמים השלכנו אותם בחזרה למים.

לאבא שלי הייתה אהבה לצומח. הוא ואמי טיפחו את הגינה סביב ביתנו בעצם, כמעט ללא עזרת גנן, כולל גן ירק קטן, עצי פרי, פרחים ושיחים רבים. מדי פעם היו מזמינים נער לכסח את הדשא. אבא נהנה מאוד מעבודתו בגינה וביחד עם אמי הם התגאו ביפי גינתם.

אבא שלי היה לפעמים מפוזר. פעם הוא הגיע לבית המרקחת ואמי שחיכתב לו שם התפוצצה מצחוק ממנו. היא הצביעה עליו ומרוב צחוק לא יכלה לדבר. לאחר שנרגעה קצת, היא ביקשה ממנו להסתכל במראה. מסתבר שהוא ענב שתי עניבות מרוב מהירות בצאתו מן הבית.

אבאב שלי היה מהיר, זריז ומלא אנרגיות. ג'ורג'יה, עוזרת הבית שלנו, אהבה לחקות אותו מכין סנדביץ' עם פלפל ירוק בשובו מבית המרקחת. הוא היה צועד מהר אל קופסת הלחם ומוציא שתי פרוסות, פותח את המקרר ושולף פלפל ירוק אותו חתך לשניים ועטף בפרוסת הלחם. אז באה הנגיסה הראשונה ואיתה הוא נרגע.

בבית המרקחת הוא היה ממלא ארבע קפסולות תרופות בו זמנית באחזו בהן בין אצבעות יד אחת, כאשר עם השנייה הוא היה ממלא אותן וסוגר אותן. הוא התגאה ביכולתו זו ואהב להדגים לי אותה. היום הכל נעשה במכונות אוטומטיות.

אבי לימד אותי ואת אחי הגדול יוג'ין לקרוא מפות. בכל טיול משפחתי היה פורש את המפה ומראה לנו את הדרך שבה נעבור. בנסיעה עקבנו כך אחרי תוואי הדרך. הוא ניסה ללמד אותי מתמטיקה בלי הצלחה גדולה, אך כדי שאקום מהר בבוקר הוא היה מציב בפני תרגילים מתמטיים שהוציאוני מהמיטה מיד. הוא גם אהבה להעירני בשיר בוקר שאהב כשהוא שר לי שורה או שתיים ממנו. כאשר הייתי בתיכון ואחי כבר למד מחוץ לבית, היינו יושבים בבקרים במטבח, לפני קום אמי, ומשוחחים על ענייני היום עם קפה וארוחת בוקר. שוחחנו רבות על הפוליטיקה, מה נכתב בעיתון ניו יורק טיימס וגם על משפחתנו.

יום אחד עצר שוטר תנועה את אבא כדי לתת לו דו"ח. היה זה בזמן מלחמת העולם השנייה. אני הייתי אז כבת שלוש, וממקומי במושב האחורי התרוממתי ככל יכולתי וצעקתי לעברו: "You doity Dzoiman, leave my daddy alone!!". הרגשתי שזו הייתה קללה איומה ועמדתי כך בגבורה לצד אבי. שנים רבות אהבתי לשבת על ברכיו. היה זה המקום הכי בטוח בעולם. גם כשהייתי נערה מתבגרת אהבתי לעיתים להתפנק על ברכיו.

אבא שלי יעקב (יענקל) פרבר, נולד בשנת 1896 במינקוביץ שבאוקראינה. הוא היה הבכור לארבעה אחים. בהיותו בן 17 היגר לארה"ב בעקבות אביו. באונייה בדרך הוא הכיר שני בחורים שנהפכו לחבריו הטובים ביותר – סיומקה מלמד ומנדל זבין. הם נקראו 'שלושת המוסקיטרים'. אבא שלי עזב עיירה קטנה באוקראינה כדי למצוא חיים חדשים בארץ לא נודעת אך מבטיחה. אביו חיכה לו בארה"ב כדי שיעזור לו בביסוסם לקראת הבאת שאר בני המשפחה, אך עברו שבע שנים עד להגעתם לארה"ב בשנת 1921. הרבה בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביסטית נגד הצאר בסוריה.

תמונה 3

אבא החל מיד לעבוד ביחד עם השלמת לימודיו. הוא עבד בימים כפועל דפוס ובלילות למד אנגלית והשלים את לימודיו התיכוניים. אביו עבד אז בגיהוץ במכבסה אך הצליח לחסוף כסף ולקנות מכולת. כולם ביחד חסכו פרוטה לפרוטה כדי להביא את שאר בני המשפחה אליהם.

לאבא שלי התעוררו לעיתים געגועים לילדותו באוקראינה. הוא סיפר לי לא פעם על סבו שעבד כאחראי על כריתת עצים בחווה גדולה שם. היה זה כנראה תפקיד חשוב ולא אופייני ליהודים. אבי סיפר לי את זה בגאווה. היה לו בית גדול ביער וכאשר בניו התחתנו הם עברו לגור איתו שם. אבא שלי עבר את ילדותו הצעירה עם הוריו בבית זה.

כאשר נגמרו העצים לכריתה הם עברו למינקוביץ, שם קנה הסב בית גדול שבחלקו הושכר כבית מרקחת. אבא הגיע לציונות בהשפעת חבריו סמיוקה ומנדל. יום אחד בשנת 1918 הוא ראה בעיתון כותרת על המתרחש בלפסתינה. נכתב שם על המלחמה של הבריטים בטורקים כולל קריאה להתנדב לגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי. אבא סיפר לי שבאותו הרגע נדלק בו זיק לארץ ישראל. הוא לא יכל היה להסביר את ההגיון שבזה. מה עושה בחור צעיר ללא מחוייבות משפחתית במקרה כזה? מתנדב, זה מה שהוא עושה.

הוא שירת כשנה בארץ ישראל, מסוף שנת 1918 ועד סוף 1919. הוא טייל הרבה ברגל. הוא עלה על התבור וירד לעמק יזרעאל. לפי סיפורין, רכבת העמק שפעלה אז הייתה כל כך איטית עד שיכלת לרדת ממנה, לקטוף פרחים ולחזור אליה. הוא לא ירה ירייה אחת בכל תקופת שירותו. מצב זה מתאים מאוד לאופיו כאוהב אדם, מפשר ומתפשר ודואג לזולת. אלימות הייתה זרה לו מאוד. למרות זאת הוא עצמו מת בבוא הזמן באקט אלים שלא התאים לדרכו ולערכיו.

כאשר חזר מפלסתינה סיים אבי את לימודיו התיכוניים והמשיך בעבודתו בבית הדפוס. חברו מנדל היה אז כבר רוקח והכיר לו את אמי, קרובתו. היא הייתה אז נערה צעירה שאך זה סיימה את התיכון והחלה בלימודי הרוקחות. בהשפעת מנדל ואולי גם אמי הוא החל ללמוד רוקחות. הוריי התחתנו בשנת 1922 ופתחו ביחד בית מרקחת שלהם.

אבי היה פעיל בתנועת פועלי ציון, במקבילה לתנועת מפא"י אז בארץ. הוא היה תומך נלהב בארץ ישראל ופעל כדי להעביר את אהבתו זו לנוער היהודי. הוא היה פעיל הין הורי החניכים בתנועת הבונים אליה השתייכתי, ישב בוועד המנהל של מחנה גליל, מחנה הקיץ של תנועת הבונים בקרבת פילדלפיה. אבא ביקר בישראל מספר פעמים לאחר עלייתי ונישואיי לעמיחי. הוא לא הפסיק להתפעל מהמדינה הזעירה והצעירה. זכור לי במיוחד עד כמה הוא התפעל מהקמת כרמיאל. ריגשה אותו במיוחד ההחלטה להקים עיר חדשה בישראל ושהחלטה זו קרמה עור וגידים במהירות. לאחר מותו תרמו חבריו ובני משפחתו לשתילת יער על שמו בכרמיאל.

אבי נרצח בדם קר ביום 4.12.1968 בבית המרקחת שלו על ידי שני שודדים שחורים. היה זה מוות פתאומי, אכזרי וסתמי. אבא עוד הספיק לרדוף אחר אחד מהם עד שנפל ומת. חשבתי אז שבלי אבא שלי לא אוכל לחיות ושאין לי קיום בלעדיו. אך למדתי מהחיוניות שלו להיות אופטימית ולחפש את הטוב שבחיים. הייתה לי אז כבר משפחה אוהבת – בעל, שני ילדים ועוד אחד בדרך. אלה היו סיבות נהדרות לרצות להמשיך לחיות. אבאב היה מאוד אהוב על לקוחותיו. לאחר הירצחו, לקוחותיו השחורים שמיוחד היו בהלם ונציגי הקהילה הגיעו במשלחת לשבעה. בהמשך הם הקימו קרן לחלוקת מלגות לימודים לזכרו בשכונה. טקס צנוע נערך לשם כך בתחנת המשטרה המקומית.

ביתנו בפילדלפיה היה מרכז המשפחה. הוא היה בית גדול לבן בן שלוש קומות על חלקה של כשלושה דונם. לאמי היו שני אחים ושתי אחיות ולאבי שני אחים ואחות. רבים מהם הצטרפו אלינו בחגים ובאירועים משפחתיים. הוריי נהגו להזמין חברים ובני משפחה לעיתים לערבי תרבות בהם עלו נושאים רבים כמו ספרות אידית, מוסיקה, פוליטיקה וציונות. נערכו אצלנו גם אירועים במסגרת תנועת הבונים. הוריי בנו סוכה לעיתים עבור אורחינו הרבים. כשהייתי בת 14 נערך כינוס גדול של הבונים בפילדלפיה. התקשרתי להוריי וביקשתי את רשותם להביא אותם לביתנו לקומזיץ. כל הלילה ישבו אצלנו כמאתיים נערים ונערות, שרים ומנגנים על גיטרות להנאתם.

אבא שלי היה דמות נערצת ואהובה על בני המשפחה. מותו הפתאומי והטראגי השפיע על כולנו. לאחר מותו התפזרה המשפחה והתרחקה מפילדלפיה. אמי מכרה את הבית ועלתה לחיות איתנו בישראל. עם מות אבי ומכירת הבית אבד לב המשפחה. הבית היה עבורינו מקור להשתייכות, הזדהות ובטחון.

אבא שלי השאיר את חותמו על כולנו: אחי, אמי, בני משפחה, חברים וגם על אנשים רבים שלא הכרנו.

הזוית האישית

עמיחי שדה תרם סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

אודות בתו של יעקב פרבר, רותאן. לקריאתו לחצו על הקישור: רותאן שדה – אהבה, משפחה ושמחת חיים

על רעייתו של ג'ק, עדה, לחצו על הקישור: עדה פרבר – אישה נחושה יורדת בכבש האונייה בנמל חיפה

מילון

הגדודים העבריים
הגדודים העבריים הם גדודי חיילים יהודים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, וחלקם השתתף בכיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים בכוונה שתרומתם תיזקף לזכות התביעה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל עת יכון סדר עולמי חדש עם תום המלחמה. הרעיון להקמת הגדודים היה של פנחס רוטנברג ודב בר בורוכוב, והוצא לפועל על ידי זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, אשר שאפו לכך שבבוא היום יהוו הגדודים את הכוח הצבאי העצמאי של היישוב היהודי בארץ ישראל. חזונם לא התגשם, שכן הגדודים פורקו זמן קצר לאחר המלחמה, אך פעולותיהם תרמו רבות להקמת ארגון ההגנה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חשבתי אז שבלי אבא שלי לא אוכל לחיות ושאין לי קיום בלעדיו. אך למדתי מהחיוניות שלו להיות אופטימית ולחפש את הטוב שבחיים“

”בעצם אבי היה סוציאליסט, כפי שסיפר לי לא פעם, אך הדגיש שקומוניסט – הוא לא היה“

הקשר הרב דורי