מאגר סיפורי מורשת

רותאן שדה נולדה ב-23 ביולי 1940 בפילדלפיה שבארה"ב להוריה, עדה וג'ק (יענקל) פרבר, אחות צעירה ליוג'ין. הוריה היגרו בילדותם מרוסיה והכירו בארה"ב בעת לימודיהם בבית הספר לרוקחות. שניהם היו בעלי זיקה ציונית גדולה וכך גם גידלו את רותאן ואחיה.

המשפחה חיה בפילדלפיה בדירה מעל בית המרקחת שלהם, בשכונת מהגרים מעורבת בתושבים לבנים ושחורים. אביה, ג'ק, היה דמות מוכרת ואהובה על הקהילה וכרוקח לא פעם שאלו בעצתו. בסוף 1945 נקרתה בידם הזדמנות לקנות בית מרווח ומטופח בפרברי העיר ואליו עברו. הבית היווה מקום מרכזי עבור המשפחה המורחבת והחברים. הוא תמיד היה פתוח לכולם ובו ספגה רותאן ערכים של אהבה, חום, פתיחות ורגישות לאחר – ערכים שהיו לה עוגן לחיים, דוגמא ומופת.

רותאן למדה בתיכון "עקיבא" היהודי שדגל בגישה חופשית ואיפשר לימודים כלליים ללא היצמדות לדת. היא למדה שם גם עברית ובחופשות הקיץ יצאה למחנה "גליל" שהוקם על ידי תנועת "הבונים-דרור" בפילדלפיה. היות וגדלה בבית ציוני ואוהד לישראל, היה זה טבעי עבורה להצטרף לתנועת נוער יהודית-ציונית. עם סיום לימודיה בתיכון, בשנת 1958, היא יצאה לשנת הכשרה בישראל והגיעה לכפר בלום, שם פגשה במי שעתיד להיות בן זוגה לחיים ארוכים ומאושרים – עמיחי שדה, בן הקיבוץ. בצירוף מקרים מופלא אביו של עמיחי, יוסף (ג'ו) שדה (פלדמן), גדל גם הוא בפילדלפיה, ומשפחתו אף השתייכה לאותו בית כנסת של הורי רותאן מבלי לדעת שיום יבוא והזוג הצעיר יחבר את המשפחות.

עם תום שנת ההכשרה בקיבוץ חזרה רותאן לארה"ב ללימודי תואר ראשון בספרות ועמיחי יצא לשנת שירות ביוטבתה ואחריה התגייס לקורס טיס. כשנפרדו, הסכימו לא להתחייב זה לזו אך האהבה שניצתה בינם המשיכה לבעור גם ממרחק. במהלך שלוש שנות הפרידה, רותאן הגיעה לשני ביקורים ובמהלכם גמלה ההחלטה בליבם להינשא. בינואר 1963 רותאן חזרה לישראל, הפעם כדי להישאר לתמיד ולהתחתן עם בחיר ליבה. להוריה קשתה מאוד הפרידה מהבת אך הם שמחו מאוד בשמחתה.

רותאן עלתה לישראל, משאירה מאחוריה הורים ואח בכור אוהבים וקרובים, משפחה מורחבת ענפה ומלוכדת וחברים רבים, והגיעה אל ארץ חדשה, שפה חדשה ואורחות חיים שונים ממה שהיתה מורגלת בהם, כל זאת למען הערך שפעם בה יותר מכל – האהבה.

ב-22 במרץ 1963 נישאו רותאן ועמיחי בכפר בלום בחתונה קיבוצית משותפת לארבעה זוגות אשר הובלו על גבי עגלת חציר אל טקס החופה. סמוך לאחר חתונתם, נשלח עמיחי לקורס מסוקים בן חצי שנה בארה"ב והזוג הצעיר מצא עצמו באלבמה. עם שובם באוקטובר 1963 התגוררו בשיכון המשפחות בבסיס חיל האויר תל נוף. בפברואר 1966, עם שחרורו מהצבא, חזרו עמיחי ורותאן לקיבוץ. טל, בנם הבכור היה אז כבן שנה וחצי ורותאן התנגדה נחרצות למסור אותו ללינה משותפת בבית התינוקות. כנגד כל המוסכמות היא קיימה מאבק במוסדות הקיבוץ ולא ויתרה עד שהוסכם שטל יישאר ללון בחדר המשפחתי. יעברו עוד שנים עד שהלינה המשפחתית תתקבל באופן גורף בכפר בלום. בנובמבר 1966 נולדה דפנה ובקיץ שלאחר מכן עזבה המשפחה הצעירה את הקיבוץ וקבעה את ביתה בקרית ביאליק.

יום חתונתם של רותאן ועמיחי

בשנת 1968 אירעה טרגדיה משפחתית. אביה של רותאן, ג'ק, נורה למוות בבית המרקחת שלו. מותו טלטל את המשפחה. רותאן הייתה מאוד קשורה לאביה האהוב ולא פעם סיפרה בגעגועים כי חלמה עליו. יניב שנולד ביולי 1969 נקרא (בשמו השני) על שמו של ג'ק. בעקבות מות בעלה מכרה עדה את בית המשפחה בפילדלפיה ובאפריל 1970 עלתה לישראל. ביוני 1972 נולדה עירית והשלימה את החבורה. עדה התגוררה בבית המשפחה בקריית ביאליק והיוותה חלק משמעותי בחיי רותאן, עמיחי והילדים ואף זכתה לשני נינים.

כמו בית ילדותה, הבית של רותאן ועמיחי היה תוסס ומלא חיים והיה ידוע בהכנסת אורחים נדיבה – ארוחות יום שישי חגיגיות היו רגע מקודש בשבוע, מסיבות ריקודים ואירועים בגינה, ימי הולדת לילדים עם חבריהם לכיתה, אורחים מקרוב ומעבר לים. המטבח היה מקדשה של רותאן ובו ביטאה את כשרונה המופלא בבישול ואפיית מטעמים. התענוג ושמחת הסועדים הסבו לה אושר גדול.

בכל מקום אליו הגיעה רותאן היא הצליחה לגעת בליבם של אנשים. היא ידעה להיות אוזן קשבת, לשאול את השאלות הנכונות, לתת עצות ולגרום לאנשים לפתוח בפניה את לבם כמו שלא עשו כן עם אף אדם אחר. היה זה אך טבעי שתהפוך יכולות אלו למקצוע. בתחילה עבדה רותאן בהוראת אנגלית ולימדה במדרשה לשוטרים בשפרעם ובתיכון אורט קרית ביאליק, אך לאחר כמה שנים, במקביל לניהול הבית וגידול ארבעה ילדים החליטה רותאן ללמוד עבודה סוציאלית. היא סיימה תואר ראשון ושני ופתחה קליניקה לטיפול זוגי ומשפחתי. לצד זה עסקה במגוון תחומים כגון עבודה סוציאלית בבית החולים "מזרע" לפגועי נפש והנחיית קבוצות, ביניהן קבוצת אימהות שכולות נפגעות פעולות איבה וקבוצת נגמלים מסמים.

רותאן והילדים

רותאן ראתה במשפחה ובקשרים בין בני המשפחה ערך עליון והקדישה לכך תשומת לב רבה. היא הקפידה על שמירת הקשר עם כל בני המשפחה בארץ ומחוצה לה וכן עם כל החברים שצברה בנתיב חייה הארוך – קרובים כמו גם רחוקים, חדשים זה מקרוב באו כמו גם ישנים מן העבר הרחוק בילדותה ובנערותה. את כולם זכרה, בכולם התעניינה, על כולם חשבה ולכולם דאגה. הנתינה האינסופית, ההתעניינות והאהבה האלו התמזגו ברותאן לאותו דבק נדיר וייחודי שמחבר יחד באופטימיות ובחום את כל המשפחה והחברים.

רותאן ועמיחי התברכו ב-13 נכדים. כסבתא הקפידה על קשר רציף וישיר עם הנכדים, בביקורים תכופים, בשיחות טלפון, מכתבים וקבוצת ווטסאפ ייעודית, תמיד הקדישה את מלוא תשומת הלב לכל אחד ואחת מהנכדים.  די מהר היא זכתה בפי נכדיה לכינוי סבתא מאם (כי ילדיה קראו לה Mom). היא נהגה לומר שלסבתות יש לב מיוחד. הלב שלהן יכול להכיל אנשים רבים, ילדים רבים והרבה נכדים. הלב שלהן גמיש ביותר, זה לב שגדל ומתרחב להכיל את כולם, וזאת מבלי לפגוע בתפקודו הרגיל.

לפני שש שנים התגלתה בגופה של רותאן מחלת הסרטן. כדרכה, באופטימיות אין סוף, פנתה לקבלת כל הטיפולים הידועים ואף נעתרה להצטרף לטיפול ניסויי. לפני כשנה, בעודה בטיפולים, המשפחה חגגה לרותאן יום הולדת 80 באירוע חגיגי ומשמח עם כל הילדים והנכדים. עד תום חייה ולמרות קשיי המחלה המשיכה רותאן להשתתף באירועים המשפחתיים, לארח בביתם משפחה וחברים ולהיות חלק משמעותי בחיי משפחתה בארץ ובארה"ב.

בת 81 הייתה רותאן עת נפרדה מאיתנו. היא נפטרה ביום הכיפורים התשפ"ב, בתאריך 16 בספטמבר 2021.

יהי זכרה ברוך.

משפחת שדה המורחבת

סרטון על כפר בלום (בהפקת הסוכנות היהודית) בו מככבת רותאן, 1966

עץ המשפחה המקוצר של רותאן ועמיחי שדה

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי צוות מטה תכנית הקשר הרב דורי, תשפ"ב, 2021.

עמיחי שדה תרם סיפורים נוספים למאגר המורשת. לקריתם לחצו על הקישורים:

לקריאת הסיפור אודות אביה של רותאן, יעקב פרבר, לחצו על הקישור: יעקב פרבר בגדוד העברי בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

לקריאת הסיפור אודות אמה של רותאן, עדה פרבר, לחצו על הקישור: עדה פרבר – אישה נחושה יורדת בכבש האונייה בנמל חיפה