מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 15 מאי 1947 בברית המועצות לשעבר, בעיר סאראטוב שעל נהר הוולגה, אחד הנהרות הגדולים בעולם שמתחיל אי שם בצפון סיביר ונשפך לים הכספי. זאת היא מה שנקרא "אמא רוסיה", מולדת העם הרוסי. מקור השם של העיר "סרה-טואו" – העיר הצהובה – בא מהשפות התורכיות. העיר היא עיר תעשייתית גדולה הייתה כבר אז: מפעל מטוסים והפקת גז.

אמא נולדה בעיר קטנה הנמצאת מול סרטוב מעבר לנהר הוולגה ועברה עם אמא שלה ואחיה לגור בעיר הגדולה. אבא שלי, סבא יוסף, נולד בעיר מלינוב השייכת היום לאוקראינה, אך עד מלחמת העולם השנייה הייתה בשליטת פולין. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין ברית המועצות אבא, שהיה אז בן 17, התארגן עם מספר חברים בני גילו, עלו על אופניים והתחילו לרכב מזרחה לתוך בריה"מ. יתר בני המשפחה נשארו בעיירה ונספו בשואה לפי עדויות שנשמרו מאז.

בדרך הקבוצה התפרקה בגלל הפצצות וקרבות שהיו באזור וכל אחד הלך לגורלו. אבא המשיך לבדו עד שנתפס על ידי הצבא האדום וגויס. הוא המשיך עם היחידה והתגלגל עד העיר סטלינגרד, וולגוגראד של היום, השוכנת על גדות נהר הוולגה, שם התפתחה חזית מאד קשה בין הצבא הגרמני לבין הצבא האדום. העיר הייתה במצור שהוטל עליה ע"י הגרמנים, והיא סבלה מהפצצות וקרבות קשים. אבא שלי, יוסף, הצליח להינצל מהתופת הזאת. אני זוכר עד היום את סיפור ההצלה שלו.

לקראת סיום מלחמת העולם יוסף הגיע לעיר סראטוב, העיר לא "רחוקה" במיוחד מסטלינגרד, פחות או יותר 400 ק"מ. המקצוע של מסגר מכונאי עזר לו למצוא את דרכו בכל מקום. את המקצוע הזה הוא הספיק לרכוש עוד לפני המלחמה בבית "אורט" בעיר מולדתו. בעיר סראטוב התחיל לעבוד במפעל מטוסים גדול שהיה בעיר ותוך כדי הכיר בחורה בשם רעיה שתהיה בעתיד אשתו, היא סבתא רעיה, אמא שלי. רעיה גרה בעיר עם אמא שלה ואחיה. היו להם חיים מאד קשים בגלל המחסור הגדול בכל דבר עקב המלחמה. המחסור היה החל ממזון וגמור בכל דבר אחר, הקל שבקלים. יוסף הודות לכושר ההישרדות שלו, תושייה והמקצוע שעבד בו עזר לרעיה ומשפחתה בכל דבר.

לאחר סיום המלחמה בתאריך 31 דצמבר 1945 יוסף ורעיה התחתנו. החתונה נערכה במסגרת הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר עם רב וחופה. נכתבה אפילו כתובה. הכתובה נכתבה ביד על דף ממחברת חשבון. היא נשארה אי שם בברית המועצות לשעבר היות והשלטונות החרימו אותה לפני שאבא ואמא עזבו את ברית המועצות.

שנות הילדות שלי עברו בצורה נעימה. הרחוב שגרנו בו היה רחוב לא שגרתי לסביבה של עיר גדולה. שם הרחוב היה רחוב הצוענים. במקרה או לא במקרה, לפי זכרוני עברו לפעמים ברחוב שיירות של צוענים נודדים. שיירות של עגלות עם כל הרכוש שלהם והמשפחות. אנחנו כילדים מאד פחדנו מהם. בין האנשים התגלגלו סיפורים על כך שהצוענים חוטפים ילדים! זה הפחיד אותנו עד מוות ולכן צפינו בהם מאחורי הדלתות של החצרות שלנו. בכלל, זה היה רחוב לא שגרתי לעיר: היו חצרות ולכל חצר היה שער כניסה משלה. חצרות של בתים נמוכים וגינות קטנות, כל חצר והחיים שלה. אחת מהחצרות הייתה משק לכל דבר: לול ואסם עם אורווה ורפת. בעלי המשק היו משפחה יהודית, דבר כלל לא שגרתי, פלא בעיניי איך הדבר הזה התקיים בכלל. הבן של בעלי המשק היה אחד החברים שלי. בילינו המון אצלו בחצר. היו שם הרבה עיסוקים בשבילנו. באופן כללי היו מעט יהודים בסביבה שלי. כמעט כל החברים שלי היו גויים והיו לי איתם יחסי חברות מצוינים. היינו עסוקים המון במשחק "מלחמה" בין החצרות. ביקרתי הרבה פעמים בבתי החברים האלה והכרתי את בני המשפחה, את המאכלים שלהם ואת החגים הנוצריים. הם הזמינו אותי הרבה פעמים להתארח אצלם ועד כמה שאני זוכר מאד נהניתי מביקורים אלה.

אמא שלי הייתה מורה לספרות רוסית ורוב יומה עבר במסגרת בית הספר ומשום כך סבתא שלי – פאניה, אמא של אמא שלי, היא זאת שהייתי איתה בבית והיא זאת שגידלה אותי. יש לי ממנה זיכרונות נהדרים במיוחד ריחות הבישול והאפייה שהיו כל הזמן במטבח, במיוחד אפיה של עוגות שמרים ממולאות בבשר וכרוב. הבית שלנו היה מלא בספרים של סופרי הקלאסיקה הרוסיים וכבר בגיל שש שקעתי בקריאתם.

אחד העיסוקים שזכורים לי במיוחד הייתה העזרה שלי בבדיקת מחברות התלמידים לאמא שלי. היא הייתה נותנת לי מספר מחברות, עט ציפורן ודיו אדום, ואני בצורה מאד שקדנית ורצינית הייתי עובר ומתקן, רושם הערות ואולי אפילו נותן ציונים.

היו לי גם עיסוקים של פנאי. בחורף, כשהיה קר מאד במקום, הרחוב והחצרות היו מתמלאים בערמות של שלג שהיה מגיע עד הברכיים (של המבוגרים) ואז כל הילדים נהנו מגלישה במגלשים, מזחלות וסקטים של קרח. זכורים לי הביקורים שלי עם אבא שלי בקרקס העירוני שהיה מבנה קבוע ומפואר שמשך אליו קהל גדול או ביקורים בקולנוע בו ראינו בעיקר סרטים של מדע בדיוני. אלה היו הסרטים האהובים עלי ועל אבא יוסף. בקיץ, כשהיה חם מאד ואפילו עם ימי שרב לפעמים, היינו יורדים כל המשפחה עם החברים של ההורים לנהר הוולגה לרחיצה ולשייט.

אני וההורים בסירה על נהר הוולגה

כשמלאו לי שבע שנים נכנסתי לכיתה א' בתאריך 1 ספטמבר 1954. בתמונה אני והחברים שלי מהרחוב, לבושים חגיגית בדרך לבית הספר ביום הראשון של ללימודים. שנתיים לאחר מכן בשנת 1956 נולדה לי אחות קטנה ושמה תמר.

סיפור העלייה לישראל

סיפור העלייה מתחיל בשנת 1956. אבא שלי, סבא רבא יוסף, מאז ומתמיד שאף לעלות לישראל, אך ברית המועצות לא אפשרה לאזרחים שלה לצאת את המדינה ובמיוחד לא ליהודים לצאת למדינה היהודית. בשנת 1956 נחתם בין בריה"מ לבין פולין הסכם בשם "הסכם גומולקה". לפי הסכם זה התאפשר לאזרחי פולין שברחו לרוסיה בזמן המלחמה לחזור לארץ מולדתם, פולין. זאת הייתה ההזדמנות של אבא שלי להגשים את חלומו היות ופולין כן אפשרה ליהודים לעלות לישראל. הוא הגיש בקשה לשלטונות לעזוב לפולין.

בקשה זו פתחה מסכת של ויכוחים, שכנועים ומריבות בין ההורים שלי. אמא שלי, סבתא רבתא רעיה, הייתה מאד מסורה לבריה"מ, במיוחד בשל היותה מורה ומחנכת בבית ספר. אח שלה היה אפילו חבר במפלגה הקומוניסטית, והדבר נראה בעיניהם כבגידה. גם מצד השלטונות נערמו אין ספור קשיים כמו פיטורין של אמא מבית הספר, החרמת מסמכים וניסיונות שכנוע לא לעשות את הצעד של מעבר לפולין. אבל אבא התעקש. הייתה לו תמיכה מצידה של סבתא שלי, סבתא פאניה, אמא של אמא רעיה, שידעה שבסופו של דבר תהיה עליה לישראל.

באביב 1957 עזבנו אני, אחותי, אבא יוסף, אמא רעיה וסבתא פאניה את ברית המועצות ועברנו לגור בעיר לודז' שבפולין. העיר היא גדולה, תעשייתית במרכז פולין. אבא קיבל עזרה במציאת דירה ועבודה מחבר שלו שהכיר עוד בפולין לפני המלחמה, ומיד עם המעבר לפולין הוא הגיש בקשת עלייה לישראל.

גרנו בפולין קצת יותר משנה וחצי עד לקבלת אישור העלייה. בזמן הזה אני למדתי בבית ספר יהודי שהיה בעיר ואבא שלי עבד בבית מלאכה לתיקון פנצ'רים שהיה לחבר שלו ועזר למשפחות יהודיות, שעמדו לעלות לישראל, באריזת הרכוש שהיה באפשרותם לקחת. מלאכה זו השתלמה לו מאד היות והוא דאג לבניית ארגזי עץ, סידור החפצים והבאת הארגזים למכס הפולני לפני שילוחם לישראל. ככה אבא הצליח למצוא פרנסה ואפשרות קיום בכל דרך.

זמן קצר לפני קבלת האישור לעלייה סבתא פאניה נפטרה ממחלה והיא קבורה עד היום בפולין בעיר לודז'.

המשפחה שלי זמן קצר לפני העלייה

בינואר 1959 התארגנו, אבא שלי ארז את מעט הרכוש שהיה לנו והתחלנו את דרכנו לישראל. המסע התחיל בנסיעה ברכבת לכיוון וינה שבאוסטריה. האחראית על ארגון העלייה הייתה הסוכנות היהודית ולכן ברכבת בה נסענו לווינה הצטרפו יחד מספר משפחות יהודיות ובסופו של דבר נוצרה קבוצה של כ-30 איש עולים לישראל.

בתחנת הרכבת בווינה התקבלנו על ידי נציגים של הסוכנות היהודית ומעכשיו הם ליוו אותנו לאורך כל הדרך. מה שיפה להיזכר הוא שבתחנת הרכבת הקבוצה שלנו נראתה כתזמורת בדרכה להופעות. חלק גדול מהקבוצה נשא בידיו כלי נגינה כלשהו: אקורדיון, כינור וכלי נגינה אחר וזאת לא למטרות נגינה אלא למטרת מכירה בישראל. היו גם דברים אחרים שאנשים לקחו על מנת למכור כמו סלי נצרים מלאים עם נקניק הונגרי, שלפי השמועות היה יקר מאד בארץ.

אחרי התארגנות של כשלושה ימים בווינה המשיכה כל הקבוצה בנסיעה לנאפולי, עיר נמל באיטליה. בנאפולי שיכנו אותנו במלון של כוכב אחד, אני חושב, בשכונת פועלים אבל כילד השהייה הזו זכורה לי לטוב. נשארנו שם שבוע בהמתנה לאונייה שתיקח אותנו לארץ. ניצלנו את הזמן להכיר קצת את נאפולי. זכור לי עד היום הרחוב של המלון עם חבלי כביסה שחוצים ותלויים מעל הרחוב מבית לבית.

הקטע האחרון של המסע לישראל היה באונייה, שמה היה במקרה "ישראל". ההפלגה לכיוון חיפה נמשכה ארבעה ימים. בארבעת הימים האלה הספקתי להתיידד עם ילד שאני חושב שהיה בגילי. שמו לא זכור לי אפילו. ילד של משפחה ישראלית שחזרו לארץ. מצאנו שפה משותפת, אין לי מושג איך. הוא לא ידע רוסית, אני לא ידעתי עברית, אבל נוצר קשר. העברנו את ימי ההפלגה בצורה נחמדה ובין יתר הדברים, הודות לו, נחשפתי בפעם ראשונה למוצר אמריקאי קפיטליסטי מובהק: קוקה-קולה! הילד קנה בקבוק קוקה-קולה במזנון האונייה ונתן לי לטעום!

לחיפה הגענו בבוקר של ה-16 פברואר 1959. קיבלו אותנו בנמל פקידי סוכנות, ארגנו לנו מסמכים ומיינו אותנו לפי היישובים אליהם היו אמורים חברי הקבוצה להגיע ולהתאזרח. לאבא היו כבר קרובי משפחה די ותיקים בישראל: בת דודה שגרה בחיפה, בן דוד שגר במושב בית חירות ליד נתניה ובן דוד שהיה חבר קיבוץ עינת ליד פתח תקווה. ברגע שפקיד הקבלה שמע שיש לאבא בן דוד בקיבוץ, אנחנו על המקום הופנינו לשם.

אמא שלי לא התלהבה מהרעיון שנהיה חברי קיבוץ. לפי דעתה אחרי שהיא עזבה מדינה קומוניסטית אין שום סיבה שהיא תחזור ותחיה בקומונה, כי זה מה שהיה הקיבוץ בעיניה. במשך חודשיים מאז עלייתינו חיינו על מזוודות. חלק מהזמן בקיבוץ וחלק מהזמן במושב בית חירות אצל בן הדוד השני. אני בינתיים איך שהוא התחלתי לתפוס מספר מילים בעברית והתיידדתי עם הילדים של בני הדודים, שהיו בערך בני גילי וקצת יותר. בזמן הזה אבא התרוצץ בכל מיני מקומות על מנת לארגן לנו את החיים החדשים. בעזרת בת דודתו מחיפה, שהייתה בהנהלת ההסתדרות בחיפה, הוא מצא עבודה בתור מסגר-מכונאי במפעל לייצור מכוניות בשם "קייזר פרייזר" שהיה באזור חיפה ובעזרת הלוואה שקיבל מבני הדודים קנה בית בקריית אתא, כפר אתא של השנים ההן.

באפריל 1959 נכנסנו לבית החדש! קיבלנו ארבע "מיטות סוכנות", שולחן עץ, כמה כיסאות, סירים, צלחות וסכו"ם וכך התחילו חיינו החדשים בארץ. השכונה שבה היה הבית שלנו הייתה כולה שכונה חדשה של עולים חדשים, צמודה למעברה. כמעט מיד רשמו אותי לבית ספר יסודי הקרוב והתחלתי ללמוד בכיתה ה'.

על מרפסת ביתנו החדש

בכיתה שלי היינו שלושה ילדים עולים חדשים וכל היתר היו ילדי ילידי הארץ, צברים. היינו צריכים להתחיל להשתלב די מהר בחברת ילדים החדשה. אמנם ניתנה לנו עזרה בצורת אולפן עברית לילדים עולים במסגרת בית הספר, אבל זה היה קשה! קשה עם העברית! קשה עם היחסים בין חברים. למזלי, חלק די גדול מילדי הכיתה היו חברים בתנועות נוער: הנוער העובד והלומד והשומר הצעיר, ויחסית די מהר השתכנעתי להצטרף "לנוער העובד" – ומכאן השמיים היו הגבול. הפכתי להיות חלק מהנוף הישראלי.

עם חברים ליד הקן שלנו של הנוער העובד

הזוית האישית

דניאל: נהניתי לעשות את העבודה, לדעת על הילדות המעניינת של סבא שלי וגם סבי נהנה לספר לי את סיפור חייו.

תמונה עדכנית לשנת 2022 עם הנכדים 

סבא מוטי השתתף בשנת 2018 בתוכנית, יחד עם עומר גונן, בבית הספר גבעת טל שבקריית אתא