מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נודדים באירופה לארץ ישראל המיוחלת

סבא מוטי ועומר בתכנית הקשר הרב דורי
סבא, השמאלי ביותר בנוער העובד והלומד.
הקליטה של סבא מוטי בארץ ישראל כילד וכנער מתבגר

נולדתי בעיר סאראטוב (Saratov) שברוסיה, ברית המועצות לשעבר, בתאריך 15.05.1947 ועליתי לישראל בשנת 1959 וזה סיפור העלייה:

המשטר הקומוניסטי, שהיה בתקופה ההיא בברית המועצות, לא איפשר ליהודים לקבל אישורי עליה לישראל באופן מחלט. למרות האיסור הזה הסבא רבא יוסף, האבא שלי, לא היה מוכן לוותר על רעיון העליה לארץ וחיפש כל דרך שתאפשר לו לממש את הרעיון. הוא היה יליד פולין (אוקראינה) מהעיר מלינוב. החינוך שהוא קיבל היה חינוך יהודי, למד בחדר ובבית ספר אורט מקצועי, למד אפילו עברית עם קבוצת ילדים שהתארגנה בעיר הולדתו וזיקתו לישראל הייתה מאד חזקה.

בשנת 1956 נחתם הסכם (הסכם גומולקה) בין השלטון הפולני והשלטון הסובייטי המאפשר לילידי פולין, אלה שנדדו כפליטים בזמן מלחמת העולם השנייה, לשוב לארץ מולדתם, פולין. סבא רבא ראה בזה את הזדמנות חייו לעלות לישראל כי שלטונות פולין הגיעו באותה התקופה להסכמה עם ממשלת ישראל לאפשר ליהודים לעלות ארצה. ברגע שסבא רבא יוסף החליט על הצעד החשוב הזה התחילה מצדו  העבודה הקשה לשכנע את סבתא רבתא רעיה, אמא שלי, ללכת בעקבותיו.

סבתא רבא רעיה נולדה בברית המועצות, למדה, התחנכה, הייתה מורה ומחנכת בבית ספר וספגה את החינוך הסובייטי במשך כמעט 40 שנה. אמנם רעיה לא הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית אך אחיה היה חבר במפלגה עם כל מה שזה מחייב. מסע השכנוע של סבא רבא יוסף היה מאד מפרך. נערמו אין ספור קשיים כמו איומים מצד מוסדות השלטון, פיטורים של סבתא רבא רעיה מבית הספר בו היא לימדה וויכוחים אין סופיים עם המשפחה הקרובה, במיוחד עם האח חבר המלגה.

אך בסופו של דבר סבא רבא התגבר על כל המכשולים ובאפריל שנת 1957 התארגנה המשפחה, שכללה חמישה איש: סבא רבא יוסף, סבתא רבתא רעיה, אני כמובן, אחותי תמי, שהייתה אז בת שמונה חודשים והסבתא שלי פאניה (אמא של סבתא רבא רעיה) עזבה את בריה"מ עם רכוש מינימלי, מזוודות בלבד ונסעה לפולין.  בפולין המשפחה התיישבה בעיר לודז', עיר בה היה לסבא רבא יוסף חבר ותיק שעזר למצוא דירה לעבודה.

ארוחת פרידה שעשו השכנים (גויים) ביום הנסיעה של המשפחה לפולין

תמונה 1

עומדת במעיל השחור סבתא רב רבתא פאניה, יושבת ראשונה מימין – סבתא רבתא רעיה. יושב משמאל, סבא רבא יוסף. הילד הממושקף הוא סבא מוטי והתינוקת אחותו תמי.

מיד עם הגיענו לפולין הגיש סבא רבא יוסף בקשה לעליה לישראל בעזרת הסוכנות היהודית. לקח כמעט שנתיים לקבל את היתר העליה ובמשך השנתיים האלה המשפחה הייתה צריכה לנהל אורח חיים תקין. סבא רבא עבד בבית מלאכה שהיה לחבר שלו בעיר ובעוד עבודות מזדמנות שנתנו הכנסה לא רעה. אני נכנסתי ללמוד בבית ספר יהודי שהיה בעיר לודז'. הלימודים היו בפולנית אבל לימדו שם גם יידיש בתור שפה נוספת. בתקופה הזאת נפטרה הסבתא שלי פאניה. היא נקברה בעיר לודז' ולא הצליחה להגשים את חלומה לעלות לישראל.

סוף סוף בינואר 1959 התקבל ההיתר המיוחל והמשפחה צורפה על ידי הסוכנות לקבוצה של עולים שמנתה כעשרים וחמישה איש. המשטר הפולני אפשר ליהודים לקחת רכוש בהגבלות מסוימות והשלב הראשון היה לארוז מה שאפשר בארגזים שנשלחו מראש לישראל. המשפחות עצמן התקבצו בעיר וורשה משם התחיל המסע של קבוצת העולים לישראל.

המסע היה מין הרפתקה  בפני עצמה בעיני סבא מוטי. מוורשה נסיעה כמעט של יום ברכבת לוינה, בירת אוסטריה. היה מאד יפה לראות את כל קבוצת העולים בתחנת הרכבת בוינה. אפשר היה לחשוב שלתחנה הגיעה תזמורת. חלק גדול מאנשי קבוצת העולים נשא אתו אקורדיון, כינור או איזה כלי נגינה אחר שלא הכביד במיוחד על בעליו. האנשים עשו "שיעורי בית" לפני מסע העליה ולמדו שכדאי להביא אתם דברים אותם יהיה אפשר למכור בישראל וכך לעבור את קשיי הקליטה בתחילת דרכם בארץ המובטחת. היו כאלה שהביאו כלי נגינה והיו כאלה שהביאו מזוודה מלאה בנקניק הונגרי, "הרץ", שלפי השמועות אפשר היה למכור במחיר של זהב. בוינה התעכבנו יומיים או שלושה במלון שאורגן על ידי הסוכנות.

מוינה מסע העליה המשיך ברכבת לנאפולי שבאיטליה, שם היינו אמורים לעלות על אוניה שמפליגה לישראל. נאפולי האירה את פניה אלינו ונשארנו בעיר יותר משבוע עד שהעניינים של הגעת האוניה, סידורים ביורוקרטיים וענייני הסוכנות הסתדרו. אמנם קבלנו מלון שכנראה היה הכי זול בעיר, היה מלא חבלי כביסה תלויים מעל הרחוב אך ניצלנו את הזמן להכרת העיר והאיטלקים.

אחרי השבוע הזה של "בילוי" הגיעה האוניה שלנו. שמה היה "ישראל" של חברת "צים". השם כאילו בא מלמעלה ותאם את המטרה הסופית של המסע שלנו. הפלגנו לכיוון חיפה. ההפלגה נמשכה כמעט חמישה ימים במזג אוויר נוח למזלנו כי זה היה בחודש פברואר, אמצע החורף שבו הים יכול להיות סוער. במשך ההפלגה הספקתי להכיר ילד בן גילי שהיה בדרך חזרה לישראל עם המשפחה והוא בעצם היה הקשר הראשון שלי לעולם המערבי: הוא נתן לי לשתות "קוקה קולה" !

בנמל חיפה קיבלו אותנו אנשי הקליטה, קבלנו תעודות עולה והפנו את אנשי הקבוצה בעיקר לקיבוצים. אנחנו ביקשנו להיקלט בקיבוץ עינת שליד פתח תקווה. לסבא רבא יוסף היו בארץ שלושה בני דודים שעלו עוד בשנות השלושים ואחד מהם היה חבר קיבוץ עינת, כך שמיד עם עלייתנו "נזרקנו" לתוך החברה הישראלית השורשית. אני, אחותי ואמא רעיה נשארנו בקיבוץ כחודשיים. אחותי ואני הרגשנו מאד נוח בקיבוץ אבל סבתא רבא רעיה לא הסתדרה עם החיים המשותפים, הכל הזכיר לה את הקומוניזם.

במשך החודשיים האלה סבא רבא יוסף גר בחיפה אצל הבת דודה שלו. היא עזרה לו למצוא עבודה במפעל "קייזר אילין", מפעל לייצור מכוניות, בתור מסגר מכונאי. זה המקצועי שהוא הספיק ללמוד בבית ספר "אורט" עוד בהיותו בפולין לפני המלחמה. הוא גם הצליח לקנות בית בכפר אתא, קריית אתא של היום, בכסף שקיבל ממכירת "הרכוש" שהבאנו והלוואה שנתנו לו בני הדודים.

ביתנו

תמונה 2

הבית בכפר אתא

תמונה 3

אחרי שהיה לנו בית משלנו עברה כל המשפחה מהקיבוץ לקרית אתא. אותי רשמו לבית הספר היסודי "א.ד. גורדון" והתחלתי ללמוד בכיתה ה'. בית הספר היה בסביבה מאד ישראלית, ילדים "תנובלך", ילדים "צברים". בבית ספר היה אמנם אולפן ללימוד עברית אך היינו אולי שלושה או ארבעה ילדי עולים בכל האולפן. אחרי חודשיים שלושה החבר'ה מהכיתה שכנעו אותי להצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד". הכיתה היתה מחולקת כמעט כולה בין "הנוער העובד" לבין "השומר הצעיר". הנוער העובד הכריע…

זהו ! לא נשארה לי ברירה אלא ליפול לתוך ה"סיר" ששמו ישראל, להתבשל ולספוג את הטעמים של המולדת החדשה.

הזוית האישית

עומר גנון: מאוד נהינו לשבת ביחד ולשמוע על סיפור העלייה של סבא. עצם העבודה המשותפת מול מחשב ולתקן אחד את השני הייתה כיפית.

מילון

הסכם גומולקה
הסכם שנחתם בשנות החמישים בין ראש ממשלת פולין לבין בריה"מ. בהסכם זה ניתנה האפשרות לילידי פולין שברחו לבריה"מ בזמן מלחמת העולם השנייה לחזור לפולין.

עליית גומולקה
עליית גוֹמוּלְקָה, שנערכה בין השנים 1956–1960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה.

ציטוטים

”לא נשארה לי ברירה אלא, להתבשל ולספוג את הטעמים של המולדת החדשה.“

הקשר הרב דורי