מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר אלוני, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, דבורה הרפז ויחד תיעדנו את הסיפור.

סבתא דבורה מספרת לשיר:

שמי דבורה הרפז, אני סבתא של שיר אלוני, הלומדת בבית הספר "לב הפרדס". אמי, הלה שידלובר ורזגר, ואבי, יהודה ורזגר. שניהם ניצולי שואה. אמי נולדה בוורשה שבפולין בתאריך 29.12.1922. אבי נולד בפיוטרקוב טריבונלסקי, בפולין, בתאריך 20.9.1922.

משפחת אמי חיה בוורשה: סבי – משה שידלובר, סבתי – דבורה שידלובר, שאני קרויה על שמה, האח, שלמה שידלובר, ושלוש האחיות: פלה, שרה והלה, אימא שלי. מקור פרנסת המשפחה היה בית הדפוס שאותו ניהל סבי.

יש בידינו מזכרת מסבתא דבורה, הארנק שלה

כשנכנסו הגרמנים לפולין, המשפחה עברה לגור בגטו הגדול ובמשך הזמן עברה המשפחה לגטו הקטן. אמי סיפרה כי סבא משה ובנו שלמה השתתפו במרד גטו וורשה והשליכו רימונים על הגרמנים.

סיפור מעניין הוא שאימא שלי, הלה ואחיותיה עבדו עוד לפני פרוץ המלחמה בבית היתומים בניהולו של יאנוש קורצאק. כשרבו היתומים בעיר, הגיע קורצאק לבית משפחת אמי וביקש מסבתא שלי שתרשה לבנותיה לעזור לו בבית היתומים. סבתא דבורה סירבה לבקשתו של קורצ'אק, ובדיעבד, כך מסתבר, הצילה את שלוש הבנות. אילו הן היו מצטרפות לקורצ'אק לעזרה בבית היתומים, הן היו נשלחות אל מותן בטרבלינקה ביחד עם הילדים.

בערב פסח, 19.4.1943, סבתא דבורה עוד הספיקה לפרוס סדין לבן על השולחן כדי ליצור אווירה חגיגית. הגרמנים הציתו אש בגטו. משפחת אמי נאלצה לעזוב את הבית דרך המרתף, ומשם הם טיפסו ועלו לרחוב שבו חיכו להם הגרמנים והעבירו אותם באכזריות רבה תוך כדי מתן מכות למקום הידוע לשמצה, האומשלג פלאץ, כיכר השילוחים. הכיכר נקראה גם "כיכר הנעלמים" כי משם הובלו היהודים בקרונות ולעולם לא חזרו. הכיכר הייתה בחלק הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי. השהות בכיכר זו עוררה תמיד אצל אמי זכרונות מאוד קשים בשל המכות שקיבלה מהגרמנים. מהאומשלג פלאץ הועברו בני משפחת אימי למחנה ההשמדה מיידנאק.

מאחי אמי, שלמה, ביקשו הגרמנים שיתרגם לצוענים את ההוראות שנתנו, אך הוא סירב, ולכן נענש בקבלת מכות שוט. כל יום הוסיפו לו צליפות נוספות, עד שנפח נשמתו ומת. שלוש האחיות שרדו את מחנה מיידנאק והועברו משם למחנות עבודה, שאחד מהם היה מחנה סקרז'יסקו. היה זה מחנה כפייה שהוקם על ידי הקונצרן הגרמני האסג בשנת 1940. מחנה זה היה ידוע בשל התנאים הקשים ששררו בו. עובדי הכפייה ייצרו נשק עבור הגרמנים.

שלוש האחיות עלו לארץ בתום המלחמה במועדים שונים, וכל אחת בדרכה שלה.

אבי, יהודה ורזגר, היה במלחמה בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין. לאחר מותו נודע לנו שכשפרצה המלחמה היה נשוי להלנה, ונולד לו בן בשם יצחק. הוא תיעד את הפרטים עוד בשנת 1956 בדף-עד ב"יד ושם". לנו לא סיפר דבר על כך. אנחנו יודעים שאבי ברח לרוסיה והיה שם כל המלחמה. אשתו והבן נלקחו כנראה לטרבלינקה ושם נרצחו. אבי חזר מרוסיה לפולין אחרי המלחמה ולא מצא איש ממקורביו. הוא הגיע, כנראה למחנה עקורים בביאלווה ומאוחר יותר למחנה עקורים בעיר באדרייכנהל שעל גבול גרמניה אוסטריה. שם, כנראה, פגש את אמי שעבדה בבאדרייכנהל במשרדי אונרא. לפי סברה אחרת, הוריי נפגשו בביאלווה.

ממחנה העקורים בבאדרייכנהל הם הבריחו גבולות בעזרת אנשי "ההגנה" והגיעו לפאריס שבצרפת לאחותה של אמי. גם לאבא היה אח בפאריס. הם התחתנו בפאריס בשנת 1947.

משפחת אבי, שעלתה לארץ כבר בשנת 1936, ניסו לבקש עבורם מהסוכנות היהודית אישורי כניסה לארץ. זאת הייתה תקופת העלייה הבלתי ליגאלית. הם אומנם הצליחו לשלוח להוריי מסמכים מזויפים, אך בחקירה שהבריטים ערכו להם כדי לוודא שאכן התעודות הן שלהם, זוהה הזיוף בשל שאלות מכשילות שנשאלו כמו איפה תלו כביסה? איפה הייתה המכולת? אלה פרטים, שהוריי, כמובן לא ידעו. לכן הם נאלצו לחכות עוד זמן-מה בפאריס, ועלייתם לארץ נדחתה.

הוריי הגיעו ארצה באונייה "פאן יורק" בראש השנה 6.10.1948.

תחילה הועברו למחנה העולים שבעתלית, משם – לפרדס חנה, ובזכות אחותו של אבא ובעלה, רבקה ואיסר חלמיש, אנשי הפלמ"ח, הוצאו ממחנה העולים והגיעו למשפחת אבי שגרה בגבעתיים, שם נולדתי.

 הוריה של סבתא דבורה – סבא רבא וסבתא רבתא של של שיר

נישאתי לעמנואל הרפז ז"ל בשנת 1970, ונולדו לנו שלושה ילדים: מירב אורי והדר. לבתי הבכורה מירב ולבעלה אסף שלושה ילדים: ליאור, נועם ואופיר. בני אורי ואשתו פלביה גרים בלוס אנג'לס שבארצות הברית. לבתי הצעירה, הדר, ולבעלה ניר  שני ילדים: זיו ונכדתי שיר, איתה אני מכינה את סיפור המשפחה הזה במטרה להנציח אותו לזיכרון עולם.

כל שנה ביום הזיכרון לשואה הנכדים מדליקים נרות לכבוד בני המשפחה שנספו בשואה: מצד אמי הלה: דבורה שידלובר, משה שידלובר, שלומה שידלובר, ומצד אבי יהודה: הלנה ורזגר, איציק ורזגר, ושרה גרנט, האחות היחידה של אבי שנספתה בשואה.

סיפור ההנצחה של המשפחה חשוב לנו מאוד ובשל כך הערכתנו הרבה למיזם "הקשר הרב-דורי".

לבית הדפוס ספולפאפ שהיה של סבי, משה שידלובר. המעטפה גם היא שרדה בזכות כך שנשלחה לדודתי מרים ברודטי שבפאריס.

הזוית האישית

שיר הנכדה: בהשתתפותי בתכנית יחד עם סבתא שלי, הרחבתי ידע על המשפחה והתקופות השונות בה חיו. ניהניתי מאוד לעבוד עם סבתא ולמדתי עליה ועל משפחתה המון דברים חדשים.

סבתא דבורה: הנאה צרופה לעבוד ביחד עם שיר, נכדתי האהובה, לספר לה את תולדות המשפחה ובכלל לעסוק במיזם משותף. תודה למובילי המיזם, לטלי, לעדי ולהנהלת בית הספר המאפשרת קיום מיזם חשוב זה.

 סבתא דבורה משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, עם נכדיה, זו הפעם השלישית.

בשנת 2018 – השתתפה בתכנית עם זיו אלוני ויחד תיעדו את סיפורה: עדויות השוזרות את סיפור המשפחה.

בשנת 2019 – השתתפה בתכנית עם זיו אלוני ויחד תיעדו את סיפורה: החפצים הבונים את משפחתנו.