מאגר סיפורי מורשת

שמי אביב שמש, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. בחרתי לתעד את סיפורם של סבי וסבתי. את סיפורה של סבתי, עדה אפשר לקרוא בקישור לסיפורה: עדה מגבעת עדה.  סיפור זה מוקדש לסבי, חנוך זהר, שנולד בסוף מלחמת העולם השנייה, במחנה הריכוז "ברגן בלזן" שבגרמניה.

מחנה הריכוז ברגן בלזן

רקע

בֶּרגֶן-בֶּלזֶן מחנה הריכוז הגרמני בתקופת גרמניה הנאצית. למחנה זה הגיעו אלפי יהודים מקהילות שונות ברחבי אירופה וממנו הועלו היהודים לרכבות לאושוויץ ולתאי הגזים; נשים. במחנה הנשים, שהיה שם היו גם אנה פרנק ואחותה מרגוט. יש עדויות שאנה פרנק מצאה את מותה בברגן-בלזן כנראה במרץ 1945, זמן קצר לאחר אחותה מרגוט.

בחודש במאי שנת 1945 הועלה מחנה ברגן-בלזן באש והושמד כליל, כל ניצולי השואה שנותרו אז הועברו למחנה העקורים ליהודים שהוקם ממש בסמוך למחנה הריכוז – במחנה השריון הגרמני לשעבר, שם נפתחו משרדי הועד היהודי שייצג את כל ניצולי השואה ששרדו מול הבריטים – זה היה מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה בשנת 1945. במחנה זה נולד סבי וגם אחותו.

הוריו של חנוך, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שמעון זהר ורבקה זהר לבית הרץ, היו ניצולי שואה, שגרו בפולין בעיר שצ'צ'ין.

מלחמת עולם השנייה שהתחוללה בין השנים 1939-1945, גבתה מחיר כבד מאוד למשפחת זהר. שלושת בניה הראשונים הוצאו להורג בידי הנאצים האכזריים. מעבר לזאת ההורים סבלו ממחסור באוכל ומים והגיעו כמעט לסף מוות. כאשר נלקחו למחנה ריכוז, האם רבקה עבדה בתור אחות. כשבעלה שמעון חלה במחלת כליות והיה מחסור בתרופות הניתנות דרך מזרק. רעייתו רבקה שמרה בצד תרופות אלו כדי להציל את בעלה, עד אשר החלים.

בזמן שהותם במחנה העקורים שליש מחנה הריכוז נולדו בתם שרה בשנת 1947 וושנה לאחר מכן סבי, חנוך בשנת 1948.

שמעון ורבקה, הסבא רבא וסבתא רבתא שלי, מעולם לא שיתפו את ילדיהם בסיפור זוועות השואה, כדי לא להעציבם. חלק גדול מסודותיהם לקחו עימם לקבר.

סבא חנוך בילדותו

העלייה לישראל

המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1949, הם שובצו במחנה עולים בשכונת התקווה בתל אביב.. סבא רבא שמעון זהר עסק בתחום הבורסקאות (עיבוד עורות של בעלי חיים) וסבתא רבתא רבקה נשארה בבית לטפל בילדים: שרה וחנוך.

סבי חנוך סיפר על עצמו שהיה תמיד ילד שובב, שנהג לברוח מספסל הלימודים. הוא נהג לטפס על עצים לחפש יונים ולהאכילם. הוא אהב לרכב על אופניים וידע לתקן את פנצ'רים לבד. הוא בנה קורקינטים, יצר עפיפונים ואהב להעיף אותם בחללים גדולים ופתוחים. נער יצירתי שאהב מאוד את משחקי הרחוב אל מול ספסל הלימודים.

בבגרותו, חנוך זהר למד בבית ספר אורט יפו. עיקר לימודיו התמקדו בתחום החשמל והאלקטרוניקה. בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חנוך התגייס לצבא הגנה לישראל ושרת בפיקוד דרום כנהג קשר ותובלה.

סבא חנוך בתקופת השירות הצבאי

חנוך השתתף גם במלחמות יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 ובמלחמת לבנון הראשונה, שפרצה בשנת 1982. חנוך אהב את שירותו הצבאי, לכן באהבה רבה, כשקרו לו לשרת במילואים, התייצב דום, בכל שנה ושנה עד גיל 49.

בינואר 1977 הכיר סבי את עדה ג'אן, שאת סיפורה תיעדתי. בחודש יוני אותה שנה, הפכה עדה להיות גברת זהר.

סבא חנוך וסבתא עדה ביום נישאיהם

בשנת 1978 נולדה הבת הבכורה רוית ובשנת 1979 נולד בנם השני שי. היום לסבא חנוך יש שישה נכדים: שלושה מהבת רוית ושלושה מהבן שי.

סבא חנוך עבד במהלך כל השנים בחברות אלקטרוניקה כ-60 שנה ויצא לגמלאות. סבא חנוך וסבתא עדה יצאו לפנסיה ונרתמו לעזרת ילדיהם בגידול הנכדים. בד בבד, הם אוהבים לטייל בארץ וגם בעולם.

הזוית האישית

השתתפתי השנה בתכנית הקשר רב דורי עם סבי חנוך, במסגרת מעורבות החברתית בתיכון מית"ר. למרות שאני מכיר את סבי וסבתי בזכות התכנית ותיעוד הסיפור, הייתה לי ההזדמנות לשבת עמו ולהקשיב לסיפוריו, מהם למדתי דברים נוספים וחדשים על שורשי משפחתו של סבי, על האובדן הטרגי בשואה – פרק קשה בהיסטוריה של עם ישראל.

יש לי סבא מיוחד, כל הזמן הוא דואג לכולם, דואג שחזרתי מבית ספר, שהכנתי שיעורים, שאכלתי…. הייתה לו ילדות קשה, לכן הוא רגיש אלינו. היה לי כיף לשוחח איתו ולשמוע על הילדות שלו וכמובן תמיד לומדים עוד ועוד דברים.

קישור לתיעוד סיפורה של סבתי עדה: "עדה מגבעת עדה".