מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה אלון, אני ילידת הארץ. הוריי, מאיר וצילה פרי, היו שורדי שואה. לאחר המלחמה הם שהו במחנות מעבר בגרמניה, שם הכירו, נישאו ובדרך לארץ ישראל נולדה אחותי הבכורה יונה.

הוריי הגיעו ארצה בשנת 1949 והם שוכנו במעברה. אני נולדתי אחרי ארבע שנים לשהות הוריי בארץ. הוריי גרו ברמת גן בשכונת עולים ועשו את צעדיהם להשתלבות בארץ ישראל. כשמלאו לי שנתיים, עברנו לדירה חדשה ברמת גן – דירת שלושה חדרים, שנחשבה שיא הפאר באותם הזמנים. בילדותי חיינו חיי קהילה פעילים. על המדשאה של חצר הבית שיחקנו משחקי רחוב. השכנים בבניין היו משפחה אחת גדולה, אכלו יחד, בישלו יחד. הילדים בילו שעות ארוכות מחוץ לבית ומכיוון שהיו כלי רכב מועטים מאוד, הרגשנו בטוחים לשחק ברחוב. בבניין שלנו רק לשכן אחד היה רכב, וכל יום שישי הוא לקח את הילדים לסיבוב. עבורינו זו הייתה חוויה. אחותי הגדולה יונה נאלצה לשמור עליי ולקחת אותי למפגשים עם חברותיה, היא לא כל כך אהבה את העניין מכיוון שאני דיווחתי לאמי על כל נושאי השיחה של הבנות.

שם משפחתנו הוא פרי, כך היה גם בפולין. כשהוריי עלו ארצה פקיד הסוכנות לא הבין את משמעות שם המשפחה ושיבש אותו ל'פראי' עד שתוקן מחדש. השם פרי באותה תקופה היה נדיר, ראייה לכך היא שאבי קיבל מכתב מארגנטינה ועל המעטפה היה כתוב מאיר פרי ישראל, והמכתב הגיע.

השם בתיה ניתן לי על שם אחות אמי שנפטרה ממחלה קשה. אמי מאוד אהבה את האחות הזאת. בצעירותי היה לי קשה להתחבר לשם זה אבל אמי הדגישה שמשמעותו הבת של אלוהים. עם השנים למדתי לחיות עם השם בתיה בשלום.

בין שתי האחיות אני הצעירה, זכיתי להיות מפונקת, האחריות הייתה תמיד על אחותי , ממני היו פחות ציפיות לעזרה. אחותי הייתה עבורי מודל לחיקוי, היא הייתה תלמידה טובה, אחות מסורה ועזרה לי בכל הקשיים שלי. למדתי בבית ספר הגבעה ברמת גן עד סוף כיתה ח', בעבר לא היו חטיבות. בתיכון למדתי בבית ספר דביר במגמה הומנית. לאחר התיכון התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השריון בבסיס צאלים. שם הכרתי את דני בעלי.

עם דני בעלי לעתיד בעת השירות הצבאי

השירות הצבאי עבורי ועבור הוריי היה מאוד משמעותי. החינוך שקיבלנו בבית העמיד בראש סולם הערכים את הנאמנות למדינה ואת העובדה שאין לנו ארץ אחרת.

כשורדי שואה, הוריי חשו על בשרם מה היא משמעות העובדה שאין לך מדינה ואין לך צבא חזק. הגיוס לצבא היה רגע מכונן עבורי. הגעתי לגיל 18, הרגשתי בוגרת ועצמאית.

בעת השירות הצבאי

שירתי ביחידת שדה של חיל השריון כפקידה פלוגתית. כשהגעתי שירתו בחטיבה 300 בנים ו- 30 בנות. כשהגענו לראשונה לבסיס, עמדו רבים מהטנקיסטים, המדריכים והקצינים לקדם את פנינו, ביניהם עמד דני ש'סימן אותי' עם הגיעי לבסיס. הקשר נוצר די מהר, כיוון שהבסיס היה בסיס סגור, יצאנו הביתה רק בסופי שבוע והיו לנו המון שעות ביחד. נוצרו חברויות מאוד יפות בין החיילים. השירות היה מעניין, והאמת שדי הצטערתי להשתחרר. דני ואני השתחררנו יחד בקיץ 1973, חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. השחרור היה לזמן קצר, אני גוייסתי ליחידה עורפית לסייע בגיוס חיילי מילואים ודני נקרא ליחידה שלנו ונלחם בחזית הדרום באוגדה של אריק שרון.

המלחמה תמה, סבא דני היה חצי שנה במילואים רק אחרי הסכמי השלום הוא חזר הביתה, והתחיל בסמסטר השני את לימודיו האקדמאים. היינו חייבים לחזור לשגרה, דבר שריכך את טראומת המלחמה ואובדן חברים יקרים שנהרגו במלחמה, ביניהם ליאור, בנו של המשורר נתן יונתן.

בתום השנה השנייה ללימודים החלטנו להתחתן ולהקים בית בישראל. שנינו למדנו ועבדנו דני עבד כקרימינולוג בבית כלא תל מונד ואחר כך בכלא רמלה ואני התחלתי ללמד בתיכון גאולה בתל אביב. לאחר שלוש שנים עברתי ללמד בתיכון עירוני י"ד, שם עבדתי 32 שנים.

החתונה של סבתא וסבא

שנתיים לאחר נישואינו, בשנת 1979, נולדה בתנו הבכורה. שלוש וחצי שנים אחר כך, בשנת 1981, נולדה מיכל וכשש שנים אחר כך נולד צעיר ילדנו נדב – הדוד של סער. לשמחתנו, שלושת ילדנו עושים חייל בעבודתם, כולם חיים בארץ, אחד הערכים שניסינו להנחיל לילדינו ועתה לנכדינו, שאין לנו ארץ אחרת. כבת לניצולי שואה אני יודעת להעריך שיש לנו מדינה, שאנו חיים בעצמאות מלאה, חיים טובים גם אם הם קצת מורכבים.

היום יש לנו חמישה נכדים מושלמים. לאפרת בתנו הבכורה ועמית יש שני בנים: נועם ורותם. למיכל ויניב יש שלושה בנים: ברק , סער וגל. נדב עדיין לא הקים משפחה משלו. אנו מנסים כמיטב יכולתנו לשמור על קשר בין ילדינו ונכדינו.

הורינו נאבקו לשרוד, אחר כך לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בהקמתה. הדור שלנו לחם על המשך קיומה, הגנתה  ופיתוחה של המדינה. עכשיו הלפיד עובר אליכם – ילדינו ונכדינו.

מימין: שלושת ילדינו: אפרת, מיכל ונדב, במרכז: בתיה, דני והנכדים, משמאל: טיול משפחתי בצפון, למטה: משפחתנו בהרכב מלא – משפחת דביר: אפרת, עמית, נעם, רותם. משפחת שוורצמן: מיכל , יניב,  ברק, סער וגל, נדב אלון, סבא דן וסבתא בתיה

הזוית האישית

סבתא בתיה: המפגש אפשר לי זמן איכות עם סער. למדתי להכיר את סער מזווית אחרת, הייתה לי הזדמנות לספר את הסיפור המשפחתי שלי, שאת פרטיו לא הכיר, להעביר מסרים וערכים משמעותיים עבורי כגון: חשיבות המשפחה, אהבת הארץ, הזכות לשרת בצבא, חשיבות ההתנדבות והנתינה.

סער: אני מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא. היה מאוד מעניין והיה כיף להיות עם סבתא  -בכל זאת, זמן איכות עם סבתא.

בתיה אלון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: אין לי ארץ אחרת

בן זוגה של בתיה, דני אלון, תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת. לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: תחנות בחיי – דני אלון

סער וסבתא בתיה