מאגר סיפורי מורשת

שמי ולנטינה פדישנקו, נולדתי ברוסיה, בעיר בשם אירקוצק ב 1954, אבל גדלתי באוקראינה. העדה שלי היא אוקראינית. קראו לאימא שלי מריה ולאבא קראו פטר. אימא שלי עבדה בתחנת רכבת, במערב אוקראינה, בגבול עם אירופה. אבא שלי עבד ביער ושמר על בעלי חיים נגד ציידים, וגם שמר על העצים. יש לי אחות קטנה, קוראים לה ורה. ורה מתגוררת באוקראינה ואנחנו בקשר טוב.

בילדותי למדתי בבית הספר מספר 1, הוא גם חטיבה וגם יסודי. מאוחר יותר למדתי במכללה לאחיות מוסמכות. מגיל קטן רציתי להיות אחות ולטפל באנשים. סיימתי לימודים במכללה, ולאחר מכן עבדתי 19 שנים כאחות בבית חולים. המשכתי ללימודי טכנאית רנטגן.

בילדותי, אני זוכרת שהיו לנו בעלי חיים בחצר: כלב, פרה, כבשים, ברווזים ועופות. נהננו במשך שנים מהתוצרת, מהיבול. לכלב קראו "רקס" ולפרה קראו "זורקה", אני לא זוכרת את שמות החיות האחרות. קיבלתי הזמנה לעבודה בעיר אחרת. אחרי שסיימתי את הלימודים, גרתי בדנפרופטרובסק, עיר גדולה באוקראינה.

פגשתי את בן הזוג העתידי שלי בשכונה. התחלנו לדבר ולהכיר אחד את השני. קוראים לו אדוארד. גרנו בעיר פיתיחתקי. אנחנו ביחד כבר 52 שנה. יש לי ארבע בנות ובן אחד, סך הכל חמישה ילדים. יש לי שמונה נכדים: חמש נכדות ושלושה נכדים.

עליתי לישראל בשנת 1997, בסוף אוקטובר. זה היה סטרס (מתח) מאוד גבול עבורי. הכל היה חדש עבורי: באוקראינה היה שלג, וכאן קיץ. כמה שנים לא יכולתי להתרגל לזה שאין חורף בישראל. שתי בנות שלי כבר גרו בישראל, באתי לגור איתם בחולון. שלושת הילדים שלי הלכו ללמוד בבית ספר גורדון. התחלתי לחפש עבודה. באוקראינה הייתי אחות מוסמכת, ובישראל הלכתי ללמוד עברית באולפן, עבדתי בתור מנקה בבנקים ומשרדים, בבית חולים. עבדתי בשלוש עבודות. במחלקה בבית חולים עבדתי 20 שנה, וקיבלתי יחס מאוד טוב, מאוד אהבתי את העבודה הזאת. היה לי חשוב שיהיה מאוד נקי ומסודר עבור החולים, שהייתי גם בקשר איתם. אני מאוד גאה בעצמי שעבדתי כל כך הרבה זמן במחלקה פנימית בבית חולים, ונהניתי להיות חלק מהם.

סדר היום שלי בישראל הוא לבשל לנכדים, לנקות את הבית ואחר כך ללכת לבית של הילדים שלי כדי לשמור על הנכדים. התחביב שלי זה לטייל, המקום האהוב עליי הוא ים. אני אוהבת להיות בחוף. להסתכל אל עומק הים, לראות שקיעות. החלום שלי הוא שכל המשפחה תהיה בריאה, שיהיה שלום במדינת ישראל. הזיכרון הכי חזק ומשמעותי שלי עד היום הוא שעלינו אני וילדיי למדינת ישראל.

אני דוברת גם רוסית ואוקראינית. אני אוהבת אוכל של אוקראינים.  אני אוהבת בורשט, ורניקי ממולאים. והדבר שהכי מרגש אותי זה שכאשר נולדים עוד נכדים במשפחתנו.

מימין: סבתא ואני בעת הסיור במוזיאון אנו, במרכז: בנובי גוד, משמאל: חתונה משפחתית, למטה משמאל: חוגגות יחד

הזוית האישית

סבתא ולנטינה: נהנתי מאוד והיה לי נעים בחברת הנכדה עדי. זו פעם שניה שלי בתוכנית, בפעם הקודמת הייתי עם הנכד קובי. שמחתי להכיר מקרוב את הנכדה ולהשמיע את הסיפור שעבורה הוא היסטוריה אבל עבורי הוא החיים.

הנכדה עדי: היה לי כיף, נהנתי עם סבתא ושמעתי הרבה סיפורים שלא ידעתי על סבתי היקרה.

סבתא ולנטינה תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: כשסבתא ולנטינה עלתה מאוקראינה