מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, קוראים לי ולנטינה פדישנקו. נולדתי בשנת 1954 וכעת אספר לכם עם הנכד שלי, קובי שמואלי מבית הספר א.ד.גורדון, כיצד עליתי מקאזטין שבאוקראינה לישראל.

הוריי, אחותי ואני עברנו לסיביר וגרנו שם עד שנת 1958. אחר כך חזרנו לאוקראינה לקרפטים, שם הוריי בנו בית. אחר כך אני ואחותי היינו בגן. בגיל 6 התחלתי כיתה א' ולמדתי בבית הספר ההוא 8 שנים. אחר כך למדתי בתיכון מקצוע של אחות מוסמכת במשך שלוש שנים וקיבלתי הפנייה לעבודה לפיתיחתקי דניפרופתרובס. עבדתי שם בבית חולים כאחות מוסמכת במשך 19 שנים לאחר מכן קיבלתי תעודת מקצוע טכנאית רנטגן ועבדתי עוד שבע שנים. בשנת 1971 התחתנתי. בזמן הזה נולדו לי חמישה ילדים: ארבע בנות ובן אחד, ובשנת 1997 עלינו לארץ ישראל. עליתי לארץ בעקבות שתי הבנות שלי שעלו לפני, פחדתי שיקרה להן משהו ,והן שכנעו את כולנו (כל המשפחה) לעלות לארץ ישראל

העלייה לארץ

אנחנו פחדנו מאוד, לא ידענו מה יהיה בארץ – הכל חדש. פחדנו בטיסה כי זו הייתה פעם ראשונה שלנו במטוס. היה לי קשה בארץ כי לא הבנו אנשים, לא הבנתי מה רצו ממני בעבודה, היה קשה מבחינה כלכלית (לא היה הרבה כסף). פשוט כמו להרגיש שנולדנו מההתחלה.

הזוית האישית

הנכד קובי: היה כיף מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא. אני מאחל לסבתא שהיא תהיה בריאה תמיד.

סבתא ולנטינה: היה לי כיף לספר את הסיפור ותוך כדי שסיפרתי נזכרתי בעוד דברים. אני מאחלת לקובי שיקבל ציונים טובים.

סבתא ולנטינה תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2023, לקריאתו לחצו על הקישור: ולנטינה פדישנקו – זכרונות ילדות וציוני דרך