מאגר סיפורי מורשת

שמי ולה פיינגולד, נולדתי בשנת 1947 בישראל. בת שנייה להוריי, לאה קנטור  ודוד ויספלנר . משפחתי התגוררה בנווה איתמר, שהיום היא שכונה השוכנת במזרח העיר נתניה.

הוריי, אשר נישאו בשנת 1942, אימצו את המחשבה שרווחה בארץ באותה העת, ועיקרה שרצוי לקנות בית צמוד קרקע עם שטח אדמה גדול על מנת שיוכלו לגדל את כל מה שהמשפחה זקוקה לו: פירות, ירקות, ומיני עופות. וכך, מגיל צעיר, קיבלתי משימות הקשורות למשק הקטן שברשותינו – השקיית העצים, קטיף פירות ובציר ענבים. בתקופה בה גידלנו גם יונים, שאבתי סיפוק מאילופם לאכול מכף ידי. בדיעבד ולמרות הקושי, ההחלטה של הוריי לגור בכפר ולעבד את השטח הוכיחה את עצמה מאד בתקופת הצנע ששררה בארץ בין השנים 1949-1959.

אני בת מצווה

בהיותי בת 14, עברה משפחתי לגור בנתניה. יצויין כי באותה התקופה לא כל התלמידים התקבלו באופן אוטומטי לבית הספר התיכון. בסוף כיתה ח' נערך מבחן "הסקר" שהיה מבחן של ידע כללי. רק מי שצלח את המבחן יכול היה להמשיך את לימודיו בבית הספר התיכון. כיוון שעמדתי במבחן בהצלחה, התקבלתי ללימודים בתיכון שליד הסמינר למורות בנתניה. להוריי היה ברור שמקצוע ההוראה הוא המקצוע אליו נועדתי. בתקופת לימודיי בתיכון, נחשבתי לתלמידה מצטיינת ומורים רבים המליצו לתלמידים מתקשים לפנות אלי לעזרה בלימודים. כך מצאתי את עצמי כבר כתלמידת תיכון מרוויחה את דמי הכיס שלי ממתן שיעורים פרטיים לתלמידים צעירים ממני. כנראה ששם נטמן הגרעין לעתידי כמורה. יחד עם זאת, כשסיימתי את בית הספר התיכון לא רציתי להמשיך מיד ללימודים בסמינר למורים, משום שרציתי לשרת בצה"ל.

התגייסתי לחטיבת המחקר של חיל המודיעין ובתום שירות מעניין ומספק שמתי פעמיי ללימודים באוניברסיטה. נדמה לי שבאותה העת כבר היה לי ברור שאעסוק בהוראה. למדתי ייעוץ חינוכי ומתמטיקה, ובכך עסקתי עד פרישתי.

בשנת 1968 נישאתי לבחיר ליבי, ישראל פיינגולד.

תמונת הנישואים שלנו

מספר חודשים לאחר נישואינו, ישראל התקבל ללימודי הנדסה בשלוחת הטכניון בבאר שבע ועברנו להתגורר בעיר. בזמן שישראל השלים את לימודיו, אני עבדתי כמורה. תחילה באופקים, ולאחר מכן בבאר שבע. במהלך השנים נולדו שתי בנותינו, שרון ואסנת. בכל תקופת מגורינו בבאר שבע, חלמנו לחזור להתגורר בנתניה, ליד משפחותינו. ואכן, בשנת 1977 רכשנו דירה ושבנו להתגורר בעיר בה גדלנו. עזבנו את נתניה כזוג צעיר ושבנו כעבור שנים כמשפחה.

בשנת 1980, ישראל קיבל הצעת עבודה בדרום אפריקה. החלטנו לזרום עם ההרפתקה שהזדמנה בדרכינו ולנסוע לשנה. בדרום אפריקה נגלה לנו עולם שונה מאד מכל מה שהכרנו. אמנם נסענו לשנה, אך לבסוף נשארנו חמש שנים מהנות מאד. בתחילה לא חשבתי שאוכל לעבוד שם במקצוע שלי עקב מחסום השפה, אך להפתעתי מצאתי עבודה במהרה כמורה למתמטיקה בתיכון קרוב לבית. לבנותיי היה המעבר קצת יותר קשה בתחילה, ואולם לאחר תקופת הסתגלות קצרה הן התאקלמו ומצאו גם הן את מקומן.

השהות בדרום אפריקה לימדה אותנו רבות והועשרנו כולנו מן החוויה. לאחר חמש שנים נהדרות באפריקה, החלטנו לחזור לישראל. לא היה קל לעזוב את החיים המפנקים והנוחים שהיו לנו, אבל החלטנו שבנותינו צריכות לגדול בארץ. מכיוון שישראל מהנדס כימי במקצועו, ורוב התעשייה הכימית מרוכזת בדרום הארץ, היה לנו ברור שאנו חוזרים להתגורר בדרום. עם חזרתנו לישראל, עבדתי כמורה בדימונה ולאחר שנה עברתי לעבוד בחטיבת הביניים בעומר כיועצת ומורה למתמטיקה.

מאלבום התמונות

במרוצת הזמן הפכתי להיות מדריכה לבתי ספר תיכוניים בתוכנית המניעה לשימוש בסמים ואלכוהול. באותה העת לא הייתה קיימת בארץ תוכנית מסודרת למניעת השימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני נוער, והחלטתי לכתוב תוכנית כזו בעצמי. התוכנית זכתה להצלחה רבה והופצה לכל בתי הספר התיכוניים בארץ. עקב ההצלחה שקצרה בישראל, התבקשתי להציגה בפני נציגי שגרירות ארה"ב בתל אביב. זמן קצר לאחר מכן הוזמנתי באופן רשמי על ידי משרד ההסברה האמריקאי לסיור לימודי בן חמישה שבועות בארצות הברית בו לקחו חלק שישה עשר אנשים משתיים עשרה מדינות שונות. זו הייתה חוויה יוצאת דופן וייחודית בקריירה המקצועית שלי.

תעודת השתתפות בסיור הלימודי בארה"ב

משתתפי הסיור הלימודי בארה"ב, 16 משתתפים מ-12 מדינות

בשנת 1992, קיבלתי הצעה לשמש יועצת חינוכית ואקדמית במכינה לבגרות של מכללת קיי בבאר שבע ולאחר 12 שנים בתפקיד זה, מוניתי למנהלת המכינה, תפקיד אותו עשיתי בסיפוק רב במשך עשור עד פרישתי לגמלאות. מאז פרישתי, אני עובדת בתוכנית "הקשר הרב דורי" של מוזיאון אנו ונהנית מהעשייה.

אני גאה מאד במשפחתי ובבנותיי, שגדלו להיות נשים חכמות ומוצלחות.

המשפחה המצומצמת

עם בתי שרון

עם בתי אסנת

במרוצת השנים זכיתי לארבעה נכדים מקסימים – שלושה נכדים ונכדה, ואני משתדלת להיות שותפה בגידולם בדרך מעורבת אך לא מתערבת.

עם ארבעת הנכדים

לכשנולד נכדי הבכור, קיבלתי במתנה את הספר: "סבתא יודעת הכל אבל אף אחד לא שואל אותה". אני משתדלת לזכור זאת רוב הזמן……

עם הנכד יונתן, כשהיה בן שלוש

הזוית האישית

יונתן: מאוד נהניתי לכתוב את הסיפור עם סבתא, למדתי המון על סבתא ועל עברה והכרתי צדדים אחרים שלה.

ולה: נהניתי לשתף את יונתן בסיפור האישי שלי. הייתה לנו הזדמנות לזמן איכות משלנו.