מאגר סיפורי מורשת

שמי סימון ברדא, נולדתי בגולט שנמצאת בתוניסיה בתאריך 30.5.1941.

לפי מה שאני זוכרת על ההורים שלי הם תמיד גרו בתוניס. אימא שלי הייתה אישה מאוד טובה, היא גידלה את עשרת הילדים שלה לבד בגלל שלקחו את אבא שלי בזמן השואה לעבוד בשביל הנאצים.

ילדות

כמו שאמרתי בפסקה הראשונה, נולדתי בתוניסיה, יש לי תשעה אחים ואחיות (כולל אותי – אנחנו עשרה ילדים), אני השנייה במשפחה. נולדתי בזמן השואה, בשנת 1941. התנאים היו מאוד קשים והכריחו את אבא שלי ללכת לעבוד במחנות.

בגלל המלחמה והתנאים הקשים שהיינו צריכים לגור בהם, שני האחים שלי נפטרו בזמן השואה בגלל המחסור באוכל והמחלות. אימא שלי הייתה צריכה לטפל בכל הילדים שלה לבד וגם לעבוד, היא הייתה אישה מדהימה שתמיד דאגה לנו ושתמיד שמה את הילדים שלה בעדיפות ראשונה. גדלתי והמלחמה נגמרה. כשהיינו בתוניסיה, מגיל 5 עד גיל 10 למדתי באליאנס הישראלית. בגיל 10 עזבנו את תוניסיה ועברנו לצרפת.

בגרות

מגיל 10 עד 14 גדלתי בצרפת. התנאים בצרפת היו יותר טובים, אבל בגלל שההורים שלי היו מאוד עניים הם לא יכלו לגדל אותנו בבית, לכן הם שלחו אותי ואת כל האחים שלי לכנסיות, שם גידלו אותנו האחיות. למדנו שם על הנצרות ועל ההיסטוריה של הצרפתים.

בגיל 15-16, ההורים שלי הצליחו להשיג בית והם לקחו אותנו מהכנסיות בשביל לגור איתם. אבא שלי עבד כמעצב ואימא שלי נשארה בבית וטיפלה באחים שלי. ההורים שלי ובמיוחד אח שלי היו מאוד קשים לגביי ולגבי האחיות שלי. החוקים שהם היו מציבים עלינו היו קשים. לדוגמא, לא נתנו לנו לדבר עם בנים, זוגיות לא הייתה אפשרית, חייבו אותנו לחזור הביתה ישר אחרי בית ספר ועוד. לא הייתה לי ממש זכות בחירה. ככה פעם כל הבתים היו מתנהלים והייתי חייבת להקשיב לאח שלי. בגיל 17 אח שלי הכיר לי את בעלי לשעבר שהיה גדול ממני ב-14 שנים. גם פה לא הייתה לי זכות בחירה, אפילו שלא הכרתי אותו הרבה, הייתי מוכרחה להתחתן איתו.

לאחר החתונה, בעלי לשעבר היה גם איש מאוד קשה – חשבתי שבזכותו אני אוכל לצאת ולהנות, אבל לצערי לא הייתה לי את האפשרות הזאת. בגיל 20 נולד לי הבן הראשון שלי ואחריו באו עוד שתי בנות. בגיל 25 התגרשתי מבעלי ועברתי לגור עם חבר שלי סרג', שאיתו נשארתי עד גיל 70.

מקצוע ועיסוק

בגיל 20 עד 60 עברתי בנומיסמטיקה, עבודה זו מתקשרת למדע העוסק בחקר איסוף הכסף ועברו ההיסטורי, הכלכלי והגאוגרפי על צורותיו השונות. עבדתי בזה במשך הרבה מאוד זמן. מאוד נהניתי מהמקצוע הזה, זה היה מקצוע מאוד מעניין שלימד אותי הרבה דברים.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בגיל 78 בשנת 2020 מצרפת, שם חייתי את רוב החיים שלי. בתי השנייה שגרה בירושלים מאוד עזרה לי עם העלייה לארץ. היא זאת שעשתה הכל בשבילי, אפילו שזה היה תהליך מאוד קשה ומעייף, בסופו של דבר הצלחתי לעשות את זה. הסיבה העיקרית שעזבתי את צרפת ועברתי לארץ זה בגלל הילדים שלי והנכדים שלי. כולם גרו כבר בישראל ולא היה לי מה לעשות בצרפת, אז החלטתי לעבור.

ישראל מאוד שונה מצרפת. אפילו שאני מתגעגעת לצרפת, אני לא אצליח לחזור לשם – כל הילדים שלי בארץ וכולם עשו צבא. אפילו שקשה פה בארץ, אני מעדיפה להישאר בשבילם.

היום

היום אני בת 80 ואני גרה ברעננה עם המשפחה שלי. אני עדיין מנסה להתרגל לישראל כי המדינה הזאת מדהימה ותרמה לי הרבה. כל מה שעברתי בשביל להגיע לישראל מאוד תרם לי ומאוד נהניתי בכל התהליך, אפילו שהיה קשה.

לסיכום, אני מאוד שמחה שסיפרתי לכם את הסיפור שלי ומקווה שגם תלמדו ממנו.

הזוית האישית

שלי הנכדה המתעדת: תכנית הקשר הרב דורי מאוד תרמה לי להכיר את סבתא שלי יותר, להיפגש איתה יותר ובכללי לראות אותה יותר. זה עשה לי טוב על הלב. כל השבועות שבהן נפגשנו עשו לי מאוד טוב ותמיד העלו לי את המצב רוח. הפעילות תרמה לי וגם מאוד לסבתא שלי שממש נהנית לספר את סיפור החיים שלה. הפעילות בתכנית קשר הרב דורי מדהימה וממש עזרה לי, אני ממליצה עליה בחום.

קישור לסיפורו של אלבר אוזן: המסע שלי במלחמת העולם השנייה