מאגר סיפורי מורשת

שמי אלברט אוזן, נולדתי בתאריך 11.9.1927 בצרפת בעיר נורמנדי. ההורים שלי נולדו בתוניסיה והתחתנו שם.

החיים בתוניסיה היו מאוד קשים בגלל העוני שהיה והתנאים הקשים שההורים שלי היו צריכים לחיות בהם. בגלל התנאים האלה ההורים שלי החליטו לעבור לגור בצרפת בשנת 1920. בתקופה הזו חיפשו עובדים בצרפת ובגלל שההורים שלי דיברו את השפה הם החליטו לעבור לשם.

לאחר הגעתם לצרפת, אבא שלי ישר מצא עבודה בעיר נורמנדי, שם ההורים שלי קנו בית והחליטו להקים משפחה. אחותי הגדולה בשם אמה היא הבכורה, לאחר מכן יש את אחותי מרסל ואותי. יש לי עוד אחות קטנה בשם ליליאן. כיום שתי האחיות הבכורות שלי נפטרו ונשארו רק אני ואחותי ליליאן.

תקופת הנעורים ותחילת המלחמה

כשהייתי בן 12 התחילה מלחמת העולם השנייה והחיים שלנו השתנו לגמרי. לפני פרוץ המלחמה חיינו בנורמנדי, אבל בגלל כניסת הגרמנים לצרפת אני והמשפחה שלי היינו חייבים לעבור לגור בצפון צרפת (שהיה נחשב כשטח בטוח מהגרמנים). לאחר תקופה של כמה חודשים במהלכם גרנו בצפון צרפת, הודיעו לנו שהלחץ ירד בנורמנדי ולכן יכולנו לחזור לגור שם עם כל המשפחה.

החזרה שלי לפריז

לאחר שנה במהלכה ניסינו כמה שיותר להיזהר מהגרמנים מפחד שיקחו אותנו למקום אחר, הודיעו לנו שאנחנו חייבים לעבור לגור בפריז בגלל שבריטניה שלחה על נורמנדי פצצות, בגלל הגרמנים.

בשנת 1940 הגענו לפריז, אני והמשפחה שלי. בפריז הצטרפתי לבית ספר בו למדנו אלקטרוניקה, משהו שמאוד עניין אותי באותה התקופה. לצערי נשארתי בבית הספר הזה רק כמה חודשים מפני שנקבע החוק של להעיף את כל היהודים מהעבודות ומבית הספר שלהם, לכן העיפו אותי מבית הספר וגם את כל היהודים שלמדו שם.

האנטישמיות בגרמניה

התחילה האנטישמיות, הכריחו אותנו ללבוש ברחוב את הכוכב הצהוב (הטלאי) בשביל להבדיל אותנו משאר האנשים. הרבה מאוד אנשים היו מעירים לנו ויורקים עלינו בנוסף לא הרשו לנו לנסוע ברכבות, ללכת למסעדות וכד'.

עזרה ממפקד גרמני

בשנת 1941 אני והמשפחה שלי היינו עדיין בפריז. יום אחד אבא שלי נלקח על ידי החיילים הגרמנים מפני שהחיילים חיפשו יהודים להוצאה להורג. אבא שלי, שהיה הכי זקן, נשלח חזרה הביתה והחיילים אמרו לו: "אין לך טעם לחזור הביתה, תיקח את המשפחה שלך ותברחו מפה".

המסע שלנו

אבא שלי הקשיב לעצה של החיילים, ולקח את כל המשפחה. הלכנו למקום אחר לעבור בו את הלילה. בבוקר אני והמשפחה שלי לקחנו רכבת למרסיי, מפני שמרסיי נחשבה כעיר חופשיה בה אין גרמנים. בגלל כמה תקלות ברכבת הכריחו אותנו לרדת ממנה וללכת למקום אחר. הלכנו כמה שעות ומצאנו כפר בו היה איש שעזר לנו בתמורת כסף. הוא נתן לנו אוכל ועזר לנו לעבור לאזור המוגן. לאחר כמה ימים לקחנו עוד רכבת שבזכותה הגענו למרסיי וממרסיי לקחנו סירה בשביל להגיע לתוניסיה.

הגענו לתוניסיה שם מצאתי עבודה, והתחלתי לעבוד בגיל 14 בתור מנקה. לאחר שישה חודשים הגיעו הגרמנים לתוניסיה ובריטניה התחילה להפציץ את תוניסיה. נרגעו העניינים והצלחנו להישאר בתוניסיה עד סוף המלחמה.

החיים היום

היום אני בן 95 ואני גר בישראל, ברעננה, ליד הילדים שלי.

כל מה שעברתי בחיים מאוד תרם לי. סיפרתי לילדים שלי לנכדים שלי, כי אני חושב שזה מאוד חשוב שכולם יזכרו מה קרה לעם ישראל. אנחנו חיים במדינה שעברה הרבה ושתמיד צריכה להילחם, וזה חשוב לזכור ולספר מה עברנו.

הזוית האישית

שלי המתעדת: הסיפור הזה מאוד עזר לי ותרם לי, התחברתי יותר לסבא שלי, למדתי ממנו הרבה, דיברתי איתו יותר. הוא סיפר לי דברים שקרו לו ועזר לי עם דברים שלא ידעתי עליהם. בעיני כל תלמיד צריך לבחור במחוייבות אישית של תכנית הקשר הרב דורי, היא מאוד תורמת לא רק לסבתא/סבא שלנו אלא גם לנו. זה תמיד עוזר לפגוש אנשים כאלה מקסימים שעברו כל כך הרבה ושעשו כל כך הרבה. לסיכום, תכנית הקשר הרב דורי מאוד מאוד תרמה לי והייתי ממליצה לכולם להשתתף בה.

קישור לסיפורה של סימון ברדה: הקושי בלהיות אישה בשנות ה- 60