מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי קליש, נולדתי בתאריך 26.5.1953, היום אני גימלאי ונכה צה"ל, נשוי, יש לנו שלוש בנות ושבעה נכדים. הסיפור אותו אשתף נוגע להעלאת יהודי אתיופיה במרץ 1985.

ב-28 במרץ יצא המבצע לפועל, כאשר יהודים אתיופים מישראל שעבדו עם "המוסד" הגיעו למחנות כדי לאתר יהודים. שישה מטוסי הרקולס של חיל האוויר האמריקאי שהגיעו מבסיסם שבפרנקפורט נחתו רחוק מגדריף והללו הטיסו את היהודים, שלהם הונפקו ויזות למדינות אירופה. המטוסים נחתו למחרת, 29 במאי, בבסיס חיל האוויר הישראלי רמון (כנף 25). ההערכות דיברו על כ-2,000 יהודים שנותרו, אך במסגרת המבצע נמצא שהיו רק 494 יהודים. שלושה מטוסי הרקולס חזרו ריקים לבסיסם.

ביום רביעי 27.3.1985 איתר אותי עוזר רס"ר הבסיס והודיע לי כי עלי להגיע למשרדי המפקדה למשפט. קצין בדרגת סג"מ מהמנהלה אמר לי כי במקום משפט על כובע שלא חבשתי, אקבל ריתוק (מניעת חופשה) עד יום ראשון. בשעות אחר הצהרים העבירו הודעה בבסיס כי כולם יוצאים לחופשת סוף שבוע באישור מפקד הבסיס, לאחר ביקורת מצוינת של מפקדת חיל האויר. בערב הגיעו אוטובוסים (הסעות) והוציאו את כל החיילים לחופשה.

בשעה 21:00 נקראו כל "המרותקים" לאולם הקולנוע לשיחה עם מפקד הבסיס, התברר שגם קצינים "רותקו" לסוף שבוע על "עבירות" כאלו ואחרות. בפתח השיחה מפקד הבסיס דיבר על הביקורת הטובה שקבלנו במסגרת כללית כולם. אחר כך נאמר לנו כי כל מה שייאמר באולם וכל מה שיהיה במהלך סוף השבוע הינו סודי ביותר, ואסור לספר אפילו לא לאדם הקרוב ביותר.

מפקד הבסיס סיפר כי אנחנו לא "באמת" נאשמים במשהו, אלא זה היה תירוץ להשאיר אותנו בבסיס בלי שמישהו יחשוד, כי יש פעילות צבאית ואזרחית חשובה של הבאת יהודים מאתיופיה בחשאי. באותם ימים שירתי בבסיס רמון ליד מצפה רמון, המקצוע שלי היה חשמלאי, וההתמחות הייתה תאורה ומערכות חשמל בשדה תעופה.

מנהל העבודה שלי הנחה אותי לקחת ציוד ובגדים ולהתמקם קרוב למסלולי המטוסים (מגדל פיקוח). משלב זה הייתי עד לכל מה שקרה בנושא התעופה.

בבוקר הגיע מטוס אמריקאי ענק מסוג גלקסי. ירדו ממנו אנשים בלבוש צבאי ואזרחי, המתינו להם מפקדי טייסות והבסיס, ואני. הם הורידו מזוודות וציוד, התמקמו ליד מגדל הפיקוח,  ופתחו אנטנות כמו צלחות לויין של היום, לשידורי ישיר על לוויינים, אז זה היה משהו מאוד מאוד יוצא דופן. במהלך כל היום ערכתי בדיקות על מערכת התאורה תחנת הכח שעמדה לרשותי, (אני חשמלאי במתח גבוה, בנוסף).

לקראת צהרים הגיעו אוטובוסים עם חלונות אטומים בווילונות כהים (נגד שמש). בצהרים בסביבות 13:00 הגיע מטוס תובלה ראשון, ממנו יצאו האתיופים הראשונים. הייתה התרגשות עצומה אצל אלו שהגיעו, הם נישקו את האדמה, התחבקו – אני לא לגמרי הבנתי את גודל המבצע. כך במשך שישי אחר הצהרים, ואחר כך בשבת – המשיכו להגיע מטוסים.

ביום ראשון קראתי בעיתון על כך שבוצע מבצע להעלאת יהודים מאתיופיה, היו כתבות בעד המבצע ונגד: בעד, כי ממשלת ישראל דואגת להציל יהודים ממלחמה באתיופיה, וסביר להניח שחלקם היו נרצחים של היותם יהודים. נגד, בגלל שכעת צריך לבנות עבורם, לקלוט אותם, ללמד אותם כל מה שאנשי המערב נולדים לתוכו. חלקם הגיעו חולים, פגועים ופצועים, ונזקקו לטיפולים רפואיים. כולם נלקחו לבית חולים סורוקה שבבאר שבע לבדיקות וטיפולים. ימים לאחר מכן היו סיפורי על אתיופים שיצאו ברחבי העיר באר שבע, שם שוכנו במבנים יבילים, הגיעו לצומת עם רמזורים ומחאו כפיים לרמזור שיודע לעצור תנועה.

לאחר כמה ימים, נערך טקס בקולנוע של הבסיס בהשתתפות כל החיילים וקצינים שמשרתים בבסיס, והוענקו תעודות למשתתפי המבצע.

משפחתי המורחבת

הזוית האישית

סבא צבי: תוכנית זו מאפשרת לי להיות עם עידו (הנכד) בכיתה אחת ולשתף את חויותי מהעבר, מכיוון שהעבר שלי רצוף משימות בביטחון המדינה וצה"ל. הייתי מאחל לו לחוות דברים כאלו ודומים לשלי, ממחיש את חשיבות הנתינה לזולת ולמדינה.

עידו הנכד המתעד: זכיתי לפגוש את סבוש הרבה יותר מהרגיל, התוכנית תרמה לי בכך ששמעתי את עברו של סבי והייתי רוצה לאחל לו שימשיך להיות כמו שהוא.

צבי קליש תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: עלייה לגאלית 1957