מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי, נולדתי בתאריך 26 מאי 1953, בעיר פשט (בודפשט)  שבהונגריה.

העלייה לארץ ישראל הייתה מורכבת, כיוון שמספר היהודים מבקשי העלייה לישראל היה גדול יותר מיכולת ספינה של שנות ה-50.

קיבלנו אישור עליה על גבי אונייה באפריל 1956. יומיים לפני היציאה למסע העלייה, אחי דוד יצא מהבית לנסיעה בפעם האחרונה בחשמלית. במהלך הנסיעה נפל מהחשמלית על הכביש ונפצע בחלק גופו העליון ובפנים.

תקופת ההחלמה של דוד גרמה לדחיית העלייה לארץ.

התקופה הראשונה שלאחר הגעתנו ארצה, במעברה במגדל אשקלון.

מהעלייה לארץ ישראל, חסר אצלי זיכרון של ההפלגה באנייה "ארצה",  העלייה בהונגריה והירידה מהאנייה בחיפה ולכן אתחיל משלב הנסיעה מחיפה למגדל אשקלון.

הגענו לישראל, 25/3/1957,  נסענו במשאית עם ספסלי עץ משני צדי המשאית ועוד שני ספסלים במרכז המחוברים זה לזה במשענת הגב, המשאית כוסתה ברזנט, את חלקה האחורי, ניתן היה להגיף בעזרת יריעת ברזנט נוספת המחוברת אל גג המשאית.

נסענו למגדל – אשקלון, ביתנו הראשון בארץ ישראל. שהיה, למעשה, מעברה של פחונים וצריפים (מבני פח ועץ רעועים).

קיבלנו מהסוכנות היהודית  ארבע שמיכות לאדם. אנחנו קיבלנו צריף, לאחר שאימא  שלי התווכחה עם הממונה על חלוקת המבנים. כי לא בריא לילד קטן כמוני לגור במבנה פח, כי אני רגיש לקור.

המבנה כלל חלל שהיה לחדר שינה עבור כל המשפחה, פח גדול כיסה חלק מהחלל ויצר הפרדה לחלק שניקרא מטבח.

השירותים היו מחוץ למבנה/ פחון/ דירה? והיו עשויים ממבנה עץ בגודל פחות ממטר על מטר, הרצפה עשויה עץ ובמרכזה חור, באדמה מתחת לחור הטמינו חבית מתכת (פח) ולתוכו צריך לעשות צרכים ע"י כריעה,  השירותים היו של מספר משפחות, כך שלפעמים היה תור של ארבעה וחמישה אנשים, אנחנו – הבנים הטלנו מימנו על החול במקום לא מסומן כשביל, אבל ליתר- זה היה משהו. בכל יום משפחה אחרת הייתה שופכת סיד למנוע הצטברות חיידקים וזבובים, פעם בשבוע או שבועיים בימי שישי בדרך-כלל שפכנו חומר נוזלי, ליזול.

יום הגעתנו לארץ ולמגדל אשקלון היה יום שני בשבוע, ביום ראשון משה נסע לפנימייה, מכאן ועד לשובו בגיל 18 + היה עבורי אורח, ולא מוכר.

יום שבת היה מיוחד עבורי, הגברים ארגנו צריף עץ כבית כנסת, בפעם ראשונה ראיתי ואולי פעם ראשונה הבנתי כי מתפללים. אמא השאירה פרימוס (מחמם הדולק בעזרת נפט ופתילה ויוצר להבה, מעליה ניתן להניח סירים) דולק, מיום שישי כדי שהאוכל יהיה חם, חודש מרץ, חורף – זוכרים?

את השבועות הבאים עברנו בימים של גשם והרבה בוץ, השבילים נוצרו תוך דריכה ובעתיד יהיו שבילים עשויים חצץ.

גם תעלות חפרו מבית לבית עם סיום הגשמים, כי מים לצריפים לא היו, בכל יום הגיעה מכלית עם צינור וברזים וכל משפחה מלאה קופסאות עם מים לשתייה.

את שטיפת הכלים עשינו בשבועות הראשונים מחוץ לצריף – ליד המכלית.

אין לי בזיכרון שבכלל הלכתי לגן או משהו כזה.

כמה אירועים נחרטו בזיכרוני, לילה אחד התעוררתי לקולות דפיקה על קיר הפח מבחוץ וצעקות "תפתחו לי אני יהודי".   דוד ואני רצנו אל אמא בפחד, אמא לא הסכימה לפתוח את הדלת, בבוקר דוד הסביר לי כי האיש היה שיכור ולא מצא את הצריף שלו, מישהו שזיהה אותו לקחו לביתו.

הבוץ.. הבוץ… הבוץ…  היו כמה ימים שהגשם לא פסק, היינו צריכים לשירותים, הצצתי החוצה וכשהבנתי שאין אף אחד ב "בול פגיעה" רצתי לשם, גם לשירותים נכנסו מי גשם בגלל הרוח, הגג לא היה סגור, היה רווח בין הדפנות לגג ליצור אוורור.

לפעמים יצאנו, הילדים, לשחק אחרי סופת גשמים בבוץ, להחליק, זה היה שנוא על האימהות, ברור…

אבא קיבל עבודה בתל אביב אצל קרוב המשפחה, אברום קלוש, אבא לא היה מרוצה,  לא יודע למה.

הקיץ הגיע ואתו חפירות ותשתיות של שבילים וכבישים, מסוכן היה להגיע הביתה מבלי ליפול לתעלות, בערבים עם רדת החשיכה אסור היה לילדים לצאת מהבית.

בקיץ היה מגיע רוכב תלת אופן ובמשטח האופניים ארגז עם סוגי גלידה שונים, כיוון שה"שכונה" הייתה של עולי אירופה לרוב והמוכר לא,  היה צועק "פוג'לולט" (גלידה – בהונגרית)  ואח"כ בשפות אחרות, אותנו מאוד הצחיק המבטא שלו.

חלפו כשנתיים, אבא לא רצה להמשיך לעבוד אצל אברום, אמא לא הרשתה לו לעזוב שמא יישאר מובטל. רק לאחר שסוכם מקום העבודה החדש עם בעלי בית המלאכה ולאחר זמן  וצעקות עם אמא היא הסכימה שיעבור לעבוד במקום אחר בעבודת גילוון מתכות.  שם בית המלאכה "מטאכרום" (ציפוי מתכות בעזרת מוליכי חשמל).

עץ המשפחה באתר myheritage

הזוית האישית

היה לי כיף לעבוד עם סבא ממש נהניתי להיות אתו ולעשות יחד את העבודה.

צבי קליש תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: העלאת יהודי אתיופיה, מרץ 1985