מאגר סיפורי מורשת

שמי יונתן הר ציון, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית, תיעדתי את סיפורה של סבתא שלי, אימא של אימא שלי, מרים באר: "סבתא שלי מרים ואהבתה למוזיקה". תיעוד סיפור זה מוקדש לסבתי השנייה אימא של אבא שלי, סבתא שושנה הר ציון.

סבתא שושנה הר ציון מספרת

שמי שושנה, ונקראתי על שם סבתי רייזל לאה. נולדתי בחדרה, עיר בישראל, בשנת 1951.

יש לי אח אחד בשם עוזי. אמי מכרה ביצים בעיקר לשכנים, בעוד שאבי עבד כמנהל בחברת הבנייה. ההורים שלי היו חרוצים ואכפתיים, והם תמיד עשו כמיטב יכולתם כדי לפרנס אותנו.

המצב הכלכלי היה לא טוב, אבל ההורים שלי דאגו שיהיה לנו מספיק מה לאכול. אכלנו בעיקר ארוחות פשוטות כמו אורז, שעועית וירקות. בשבתות היינו עורכים ארוחת שבת מיוחדת עם עוף או דגים. גרנו בנחלאות – שכונה בירושלים. לעתים קרובות היינו הולכים לבית כנסת ונפגשים עם חברים אחרים בקהילה. היינו קונים מצרכים משווקים וחנויות מקומיות באזור.

אין לי תמונות של ההורים שלי לשתף, אבל אני זוכרת אותם כאנשים אדיבים ואוהבים שתמיד שמים את המשפחה שלהם במקום הראשון. לצערי, לא כל האחים שלי שרדו, ואיבדנו חלק מבני משפחתנו במהלך השואה. למרות האתגרים שעמדנו בפנינו, ניסינו להישאר חזקים ולתמוך אחד בשני ככל שיכולנו. כילדה היו לי חברים רבים בשכונה, ולעתים קרובות היינו משחקים יחד בחוץ. המשחקים האהובים עלינו היו מחבואים ותופסת . בזמני הפנוי נהניתי לקרוא ספרים, להאזין למוזיקה ולבלות עם משפחתי.

למדתי בבית ספר "צפריר", שם למדתי מגוון מקצועות, כולל אנגלית, ספרות ומדעים. היו לי יחסים טובים עם המורים שלי, המשמעת בבית הספר, לא הייתה קפדנית מדי. לבית הספר לא הייתה תלבושות אחידה, אבל ציפו מאיתנו להתלבש כראוי. מדי פעם נערכו טיולים ומסיבות שארגן בית הספר, שתמיד היו מאוד כיף.

מורה אחד שאני זוכרת במיוחד היה המורה שלי להיסטוריה שהשם שלה היה גם שושנה היא התלהבה מהנושא שלה והייתה לה דרך ייחודית להחיות אותו. נהניתי גם ללמוד אנגלית וספרות, אבל נאבקתי במתמטיקה ובפיסיקה.

היה חדר אוכל בבית הספר, אבל בדרך כלל הבאתי את ארוחת הצהריים שלי מהבית. האוכל האהוב עלי בילדותי היה מרק עוף עם אטריות, ונהניתי ממתוקים כמו שוקולד וממתקים.

הייתי חברה בתנועת השומר הצעיר, שהיא תנועת נוער ציונית ששמה דגש על זהות יהודית, אהבת ארץ ישראל והגנה עצמית. כחברה, השתתפתי בפעילויות שונות כמו טיולי קמפינג, טיולים ופרויקטים של שירות קהילתי. התנועה עזרה לי לפתח תחושת זהות חזקה וחיבור למורשת שלי, שנשארה איתי לאורך כל חיי.

כשהייתי בשנות העשרים לחיי, מוזיקה הייתה חלק גדול מהחיים שלנו. דיסקו היה פופולרי, והיינו הולכים לרקוד במועדונים ובמסיבות. כמה מהאומנים והלהקות הידועים באותה תקופה היו דונה סאמר, בי ג'יז, להקת אבא, מייקל ג'קסון ומדונה. אהבתי במיוחד את השירים "Stayin' Alive" של Bee Gees ו-"Billie Jean" של מייקל ג'קסון. מלבד הריקודים, היינו גם הולכים לקולנוע, משתתפים בקונצרטים ומשחקים במשחקי קופסה או משחקי קלפים עם חברים. טלוויזיה הייתה גם צורת בידור פופולרית".

מבחינת תקשורת, לא היו לנו אז סמארטפונים או מדיה חברתית. היינו מתקשרים אחד לשני בטלפונים קוויים או כותבים מכתבים אם היינו רוצים לשמור על קשר עם מישהו שגר רחוק. היינו גם נפגשים אישית כדי להתעדכן ולבלות. בסך הכול, היה זמן פשוט יותר עם פחות הסחות דעת. הפקנו את המירב מזמננו הפנוי על ידי בילוי עם חברים ואהובים, נהנינו ממוזיקה ובידור.

אני וסבתא

הזוית האישית

סבתא שושנה: אנחנו נהנינו לעבוד יחד ולהעלות סיפורים מהעבר ונהנינו ללמוד וללמד על טכנולוגיה בעולם כיום ושמחנו להכיר אחד את השני יותר טוב מאחלים אחד לשני שנהיה מאושרים תמיד.

יונתן: נהנתי לפגוש את סבתא שושנה ולתעד את סיפורה