מאגר סיפורי מורשת

שמי גל רוזנברג, אני מתעדת את סבתי, אסתר רוזנברג, במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי. כך סיפרה לי סבתי:

"בתקופת מלחמת העולם השנייה אבא שלי, דוד הופמן, ברח מרוסיה לפרס (איראן). הוא עלה על העצים ביער כדי שחיות בלילה לא יפגעו בו, עד שהגיע למעבר גבול ומשאית עמוסה בבירה העבירה אותו לפרס, לבית חרושת של בירה כדי לעבוד שם. בבית החרושת הבינו שהוא יהודי ושאלו אותו אם הוא רוצה להכיר משפחה יהודית. כך הוא הגיע לבית סבתי, שרה מזרחי, והכירו לו את אימא שלי – שולמית, שהייתה אז בת 16. הם התחתנו בשיראז שבפרס. אני נולדתי בשירז בשנת 1948.

כשהייתי תינוקת, עקץ אותי יתוש יריחו על האף, משום שליד הבתים היו תעלות מים מזוהמות. עד היום יש לי צלקת על האף מעקיצת היתוש מאחר ולא היו תרופות לטפל בעקיצה. בשנת 1950 עלינו לארץ והביאו אותנו למעברות של אוהלים בשער העלייה, משם למעברה אחרת בעתלית. הייתי אז מאוד קטנה, אבל אני זוכרת שאת הכלים רחצו עם סמרטוט וחול, משום שלא היה אז סבון. כל משפחה נאלצה להתחלק בביצה אחת, מזון קיבלנו בעזרת תלושים. באוהל ישנו על מיטת ברזל, על מזרונים עשויים קש. בשלב מסויים הסוכנות שאלה את האנשים להיכן ירצו לעבור מהמעברה, אמי אמרה שהיא רוצה לעבור לתל אביב, כי הכירה את העיר עוד כשהייתה בפרס. אבל הפקיד סירב מטענה שאין מקום, אז הציע שיעברו לתל מונד. היא הסכימה ועברנו יחד, כל המשפחה המורחבת.

בתל מונד הייתי בגן ילדים ודוד שלי, שמוליק גולדנר שעבד במאפייה, היה מתקרב עם הסוס והעגלה שלו כל בוקר למקום מפגש קבוע שלנו, הוא היה נותן לי לחמנייה מהמאפייה. משם הלכתי לגן שהיה לא רחוק משם. מתל מונד עברנו לגור בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, לדירת שני חדרים שהייתה קרובה לבית הספר היסודי הדתי "פנקס", בו למדתי עד כיתה ח'. ההורים ישנו בסלון ואני ואחותי ישנו בחדר אחד.

אני זוכרת שכביש איילון היה פעם ואדי, בחורף עלה על גדותיו והמים נכנסו לבית שלנו, שהיה בקומת קרקע. הייתי קופצת על המיטה ומשיטה קליפות תפוזים על המים, כאילו היו סירות. הרהיטים התקלקלו בגלל ההצפות האלה, וכשחזרתי ביום אחד מבית הספר, הופתעתי לראות שקנו רהיטים חדשים.

ליד הבית שלנו הייתה מכולת שלא היו בה הרבה דברים ואנחנו הילדים ביקשנו מהמוכר שיתן לנו שקיות חומות איתן שיחקנו בחצר ב״מכולת״. היו לנו משחקים רבים, והשתמשנו בגלעיני פירות ככלי משחק. מאחר ולא הייתה חנות צעצועים, אמי הייתה מכינה לי בובות מגרביים, אותם הייתה מקשטת. בזמן מלחמת סיני, אטמנו את החלונות בקרטונים שחורים והקפדנו לא להדליק אורות. ישבנו צפופים במסדרון. דוד שלי השתתף במלחמה זו, וכשיכל היה מבקר אותנו ומספר לנו על המלחמה.

סבתא בילדותה, מחופשת בפורים

למדתי בבית הספר ממלכתי דתי, וברוח המסורת היהודית לא היינו דתיים אך שמרנו על המסורת. הכיתה שלנו התחלקה לשתי קבוצות. קבוצה אחת גרה בשכונה שלי וקבוצה שנייה גרה בשכונת יד אליהו, והם היו דתיים יותר. במפגשי החברה בימי שישי הכיתה התפלגה לשתיים – קבוצה אחת שמעה שירים סלוניים בלועזית, והקבוצה שאני השתייכתי אליה שמעה שירים ישראליים.

מבית של שני חדרים עברנו לבית אחר באותה השכונה, לבית בן שלושה חדרים, שם אמי גרה עד היום. בבית היה קר, שם הכנתי את שיעורי הבית. כילדה הייתי מאוד שובבה, לא אהבתי ללמוד. אהבתי לשחק, לתפור בגדים לבובות, לרכב באופניים שאבא שלי הרכיב. הכביש לא היה סלול ולא היה כסף לקנות אופניים, אז אבא שלי מצא חלקים של אופניים, הוא אסף אותם והרכיב מהם אופניים. הם היו מאוד גדולים, אבל למדתי להתרגל אליהם, זה כמובן אחרי שנפלתי ונפצעתי פעמים רבות.

כשבבית הספר חילקו אותנו לתיכון, הבנתי שאני בפער. ביקשתי מאבי שיתקין לי תאורה בעליית הגג ביחד עם שולחן, שם למדתי שעות רבות כל יום. שמתי לידי קערה מלאה בקרח ובמים כך שכל פעם שנהייתי עייפה, הייתי שופכת מים על הראש, כדי שאוכל לעבור את הבגרויות. אבא שלי חשב שאני לא מסוגלת ללמוד, ולכן לא שילם על עלייה לבית ספר תיכון, אבל אני התחננתי שיתן לי ללמוד, לכן עבדתי פעמיים בשבוע בבית חרושת לתנורים ומכונות כביסה, ובערב הייתי הולכת ללמוד בתיכון עד שסיימתי את הבגרויות שלי.

ההורים התנגדו שאלך לצבא, אבל אני רציתי, משום שכשעוד הייתי בתיכון הגיע נציג לבקר בכיתתנו כדי להסביר לנו על הנח״ל. התגייסתי והייתי בנגב, אבל אחרי כמה זמן הרגשתי שזה לא המקום שלי, וביקשתי לעבור לחיל האוויר. שם הייתי ביחידה סודית בנגב עד סיום השירות הצבאי שלי. פעם בשבועיים הייתי חוזרת הביתה. כהשתחררתי מהצבא, רציתי ללמוד אמנות, אבל אבא שלי לא הסכים מטענה שזה לא מקצוע שמביא כסף. רציתי ללמוד בבצלאל שבירושלים. מפאת ענייני כסף ודעות הוריי, לא יכלתי ללכת ללמוד אמנות. אבי רצה שאלמד כימיה או איך להדפיס ממכונת כתיבה, לא הבנתי אותו – איך הוא לא מבין כמה חשוב זה? עד שיום אחד ראיתי סרט ששמו ״מכונת הכתיבה״. אז הבנתי שהדפסה במכונת הכתיבה היא מקצוע חשוב כמו שהיום חשוב ההייטק.

סבתא אסתר בצעירותה

בשלב מסוים רציתי להרוויח כסף ולא ידעתי באיזה תחום כדאי לי לעבוד, אז הלכתי לבדיקת תעסוקה. הציעו לי ללמוד הדפסה עיוורת. למדתי והשתמשתי בידע להדפסת עבודות של סטודנטים כעבודה. אבל עדיין לא הבנתי למה הוא חושב שמתאים לי לעבוד במקצוע כזה, במקום באמנות. כשראיתי את הסרט, הבנתי למה הוא חשב ככה והבנתי שרצה בטובתי….

למרות שנאסר עלי ללמוד בצורה מסודרת, הייתי בחוגים שעוסקים באמנות – ציור, פיסול, שזירת פרחים וכו'. כשהתחתנתי עם סבא, הוא ראה את הדברים שהכנתי ואמר: ״אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים״ והבטיח שישתחרר מוקדם יותר מהצבא כדי שאוכל ללמוד אמנות. נרשמתי לבית הספר למורים לאמנות ברמת השרון, שם למדתי שלוש שנים ביום. התקופה הזאת זכורה לי כתקופה הכי יפה בחיי. במסגרת הלימודים למדתי עיצוב גרפי ממוחשב, מה שאיפשר לי לשלב בין הכתיבה וההדפסה במכונה לעיצוב גרפי באוניברטיסת תל אביב. בתקופת העבודה באוניברסיטת תל אביב השלמתי לימודים לתואר ראשון לחינוך במחשבים ובאמנות בבית ברל ולאחר מכן סיימתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בתולדות האמנות. עבדתי עד ליציאה לפנסיה באוניברטיסת תל אביב."

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רמות ים במכמורת, התשפ"ב 2022.

הנכדה גל רונברג תיעדה במסגרת התכנית גם את סבה, יוסף רוזנברג. לקריאת סיפורו לחצו על הקישור: הסיפור של סבא יוסף רוזנברג: ציונות והמפגש עם סבתא