מאגר סיפורי מורשת

שמי גל רוזנברג, אני תלמידת כיתה י'. השנה אני מתעדת את סבי, יוסף רוזנברג, במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי. כך סיפר לי סבי:

"שמי יוסף רוזנברג. נולדתי בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות, בכפר חורש בגליל לאברהם ורבקה. לשם פונו משפחות עם ילדים מאיזור עמק בית שאן בעקבות חדירת הירדנים. אבי היה אז בקיבוץ מסדה ואמי בקיבוץ שער הגולן. הם עלו מפולין ארצה בשנת 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה. בזמן השואה אבי הואשם כמרגל ולכן כלאו אותו ברוסיה. אמי הייתה חלק מהפרטיזנים, אבל קודם לכן הייתה במחנה הריכוז מיידאנק, משם ברחה והצטרפה עם אביה לפרטיזנים ביערות פולין.

בתום מלחמת השחרור חזרו הוריי לקיבוצים מהם פונו (שער הגולן ומסדה) ובערך שנה אחרי כן עברו לגור בחיפה. בשנות ילדותי הראשונות גרנו בחיפה בעיר התחתית בשכנות עם עולי צפון אפריקה וערבים שהיו בעיר. בגיל 12 עברנו לגור בשכונת נווה שאנן, בחיפה. שם גדלתי עד תקופת הצבא תוך שילוב של לימודים ועבודה יחד בתחום העיבוד השבבי. בצה"ל התגייסתי לחיל החימוש ועסקתי בתחומי כלי הנשק והתחמושת. שימשתי כמדריך של חניכים בבית הספר לחימוש, בנוסף התנדבתי ביחידת צנחנים. משם חתמתי קבע ומיד אחרי זה יצאתי לקורס קצינים בדרום. כשחתמתי קבע עברתי למטה חיל הים ועזבתי את חיפה. עברתי לדירות שכורות בתמיכת צה"ל בראשון לציון, ולאחר מכן בגבעתיים.

ההיכרות עם סבתא אתי (אסתר)

כשסבתא השתחררה מהצבא נפגשנו במקרה ליד מועדון בר-ברים בתל אביב, ליד הבית של סבתא רבתא. אני הגעתי עם חבר, וסבתא הגיעה עם חברות. החברים נעמדו ליד לוח המודעות, ואני נעמדתי ליד סבתא. הקשבנו לחליל צד שהיה במועדון בהופעה. סבתא אז אמרה: ״מה אנחנו עומדים פה? בואו ניכנס״ והתחלתי לרדת במדרגות לכיוון המדרגות, וראיתי שסבתא הולכת אחריי כשכולם נשארו בחוץ. מאוחר יותר, התברר שחשבה שאמרתי: ״בואי ניכנס״.

בינתיים החברים הלכו ונשארו במועדון, רקדו ריקודים סלוניים ובילו את הערב ביחד. אני הייתי החבר הראשון של סבתא. התחלנו לצאת למשך זמן של שנה ולאחר מכן נפרדנו. אחרי ארבע שנים נפגשנו שוב עם חברה שהתגוררה בקרבת ביתי. חזרנו לצאת ולאחר כמה חודשים התחתנו. גרנו בכמה דירות שכורות עד שרכשנו דירה בשיכון זוגות צעירים ברמת אביב ג'. אז נולד הילד הראשון, איציק, ואחריו מיקי.

סבא יוסף בצעירותו

במהלך השנים עברתי לשרת בדרום הארץ ביחידת שיריון ובמטה פיקוד הדרום, לשם הקפדתי שלא להעביר את המשפחה. הייתי נוסע קילומטרים מהבוקר מוקדם עד חצות הלילה במשך שלוש שנים, כדי לא להזיז את המשפחה מהסביבה הטבעית. הבנים היו בצופי-ים ולאחר מכן מדריכים ורכזים. בתקופה הזאת סבתא עבדה בהדפסת עבודות לסטודנטים והייתה עם הילדים בבית. בשלב בו הילדים השאירו את הילקוטים בכניסה לבית ואמרו ש"עוד מעט יעלו" (כלומר, הפכו לעצמאיים), סבתא החליטה שזה הזמן לעבוד מחוץ לבית והתחילה לעבוד באוניברסיטת תל אביב.

במהלך השנים למדתי נושאי תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1989 השתחררתי מהצבא והייתי מנהל סניף ברשת קו-אופ. לאחר מכן הצלחתי להיקלט בחברת החשמל כיועץ אירגוני בתחומי הניהול והתעשייה. במהלך שנים אלו למדתי באוניברסיטה מנהל ציבורי ביחסים בינלאומיים. במקביל רכשנו מגרש ברעננה ובנינו בית. בשנת 1991 עברנו אליו, מיד אחרי מלחמת המפרץ. כשעברנו הייתה תקופה קצרה בה סבתא עבדה בהוראת אמנות בבית ספר בחולון, היא עזבה את העבודה בתל אביב ולאחר כשנתיים עברה בחזרה לעבודה באוניברסיטת תל אביב כמעצבת גרפית. בבית ברעננה אנו גרים עד היום.

בשנות התשעים הייתי יושב ראש ארגון גמלאי צה"ל ברעננה לתקופה של שבע שנים. כל השנים תמכתי ואיפשרתי לאתי (סבתא) ללמוד תיאטרון בובות, נגינה בחליל צד, השתתפות במקהלות, השתתפות בתזמורת מקומית בעיצוב הבית ולהמשיך באמנות, ואנחנו שמחים שיש לנו הזדמנות לספר את הסיפור שלנו לנכדינו, אותם אנחנו שמחים ללוות ולראות את התפתחותם והצלחתם. גל היא נכדתנו הראשונה ושמחנו לשתף אותה בסיפור שלנו."

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מעורבות חברתית ותכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רמות ים במכמורת, התשפ"ב 2022.

הנכדה גל רוזנברג תיעדה גם את סיפורה של סבתא אתי במאגר המורשת. לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: הסיפור של סבתא אסתר רוזנברג – מרוסיה לפרס, והעלייה לישראל