מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את חייה של סבתי, עדינה רגב, ומנציח את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

בחרתי, כאמור, לספר על סבתא שלי עדינה אדניה-רגב. עדינה נולדה ב-2 באפריל 1947 בעיר פלובדיב שבבולגריה. השפות בהן השתמשו היו בולגרית ולאדינו (לאדינו הייתה השפה היהודית בה השתמשו יהודים צאצאי מגורשי ספרד). השם שניתן לה בלידתה היה דיאנה. הוריה של עדינה היו שלמה אדניה, נולד בבולגריה ונפטר ב-1990 בישראל, ורחל קפון-אדניה, נולדה בבולגריה, נפטרה ב-2010 בישראל.

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה בולגריה בת ברית של גרמניה הנאצית. יהודי בולגריה, וביניהם משפחתה של עדינה, נאלצו אמנם ללבוש טלאי צהוב, היו נתונים בלילות בעוצר וחלקם גורשו מהערים הגדולות לכפרים, אך מזלם שפר עליהם: הם נותרו בחיים. בני משפחתה של עדינה היו מסורתיים וכל זה התחיל מסיפור מאוד מעניין על סבא שלה, ניסים, אשר גוייס במלחמת העולם הראשונה לצבא הבולגרי. בדצמבר 1915 הוא נפצע ברגלו. התקופה הייתה תקופת החורף, הוא נפל בשלג וחבריו לא הבחינו בהיעדרו. הוא חשב שהגיע קיצו ואז הוא נדר נדר: "אם אלוהים יעזור לי, אהפוך לאדם דתי". התפילה היחידה שידע הייתה "שמע ישראל", לכן הוא מלמל את התפילה וחייל יהודי שעבר בקרבתו שמע את התפילה וניגש אליו. כך הצילה תפילה את סבא של עדינה. מאז ועד יום מותו הוא קיים את הנדר ונהג להתפלל מדי יום.

העלייה והקליטה בארץ

עדינה עלתה לארץ כשהייתה בת שנה וחצי בתאריך 31.7.1948. הוריה נסעו ביחד איתה מבולגריה דרך היבשה ליוגוסלביה, משם עלו על אונייה בה הפליגו מאות עולים לעיר חיפה. מיד אחר כך עברה עם משפחתה להתגורר בפרדס חנה. לאחר תקופה קצרה הם עברו לכפר יבנה, שם התגבשה קבוצה קטנה של עולים מבולגריה שהתכוונו להקים מושב עובדים. אביה של עדינה שלמה כיהן כיו"ר הראשון של כפר יבנה. מושב העובדים שאליו עברו מיבנה היה "מושב גאליה", מושב העובדים הראשון שהוקם במדינת ישראל לאחר קום המדינה.

השנים הראשונות במושב היו קשות: המתיישבים היו עירוניים, עבודת האדמה הייתה זרה להם וגם האמצעים שנתנו להם היו דלים. הדירות היו קטנות ללא חשמל, השירותים היו בחצר וללא כביש סלול. טרקטורים לא היו, ניתן רק חמור שיובא לארץ מקפריסין. אך למרות כל זאת, לאט לאט עם סיוע של מדריכים חקלאים ועם הרבה עקשנות ורצון, החל המושב לשגשג. בנוסף חשוב לציין שבשנים הראשונות הייתה גם בעיה בטחונית באזור שבו שכן המושב: מסתננים מרצועת עזה (שהייתה אז בשלטון מצרים) הסתננו לארץ. הם נהגו לגנוב, בעיקר תוצרת חקלאית ואפילו פריטי לבוש שהיו תלויים ליבוש. לפעמים הסתיים ניסיון הגניבה ברצח של יהודים. כדי להגן על עצמם, התארגנו המתיישבים לשמירה בלילות. תופעת ההסתננות נפסקה לאחר מבצע סיני ב-1956.

העבודה הפיזית במושב הייתה קשה, המשק החקלאי דרש השקעות, והפרנסה לא הייתה בשפע, אך סבתי עדינה ומשפחתה לא הרגישו מסכנים. הם הבינו שהם חיים במדינה צעירה ועם נטל ביטחון כבד. בנוסף הם לא היו עדים לפערים גדולים בהכנסה ולא היה עושר מנקר עיניים.

תקופת בית ספר והלימודים

תנאי הלימוד היו לא פשוטים: סבתי עדינה למדה ארבע שנים ראשונות במושב. בית הספר כלל שני חדרי לימוד ושתי מורות. בחדר לימוד אחד למדו כיתה א' ו-ב', ובחדר השני למדו כיתות ג' ו-ד'. אחת המורות הייתה מורה-חיילת, מורה זו הציעה לסבתי לעברת את שמה. בשנים הראשונות להקמת המדינה היה מחסור במורים דוברי עברית ולכן שמשו חיילות כמורות. החל מכיתה ה' נשלחו התלמידים ללמוד בבתי ספר אזוריים. עדינה למדה מכיתה ה' ועד כיתה ח' בבית הספר האזורי בית חנן. מכיוון שהמושב יושב על ידי עולים מבולגריה, הרי ששפת הדיבור היומיומית הייתה בולגרית. באותם ימים נדפסו בארץ עיתונים בשפות העולים, ורוב חברי המושב קראו בעיתון בשפה הבולגרית. ברדיו שודרו חדשות בשפות שונות ובבית סבתי עדינה בשנים הראשונות לאחר העלייה הקשיבו לחדשות בשפת הלאדינו. הוריה של עדינה (סבא וסבתא של אבי) התעקשו ללמוד עברית והם רכשו עיתון בעברית "אומר" – היה זה עיתון בעברית קלה, ובנוסף הוא היה מנוקד. ככל שעברו השנים גברה שליטתם בשפה והם העדיפו לקרוא ספרים בעברית. לסיכום, הקליטה של סבא וסבתא של אבי הייתה אמנם קשה בהתחלה, אבל עם הזמן מצבם השתפר והחיים בישראל היו משאת נפש שהתגשמה. הם לעולם לא הצטערו שעזבו את בולגריה ועלו ארצה.

סיום בית הספר ותחילת הלימודים האוניברסיטאיים

עדינה הבינה וחונכה בכך שההשכלה היא המפתח להצלחה, הן הצלחה כלכלית והן הצלחה חברתית, מכיוון שבשנות ה-60 החינוך לא ניתן עדיין בחינם. עדינה עברה בסוף כיתה ח' בחינות סקר: מי שעבר אותן בהצלחה, זכה ללמוד בבית ספר תיכון עיוני ובחינם. בבית הוריה הדגישו את החשיבות של לימודים אוניברסיטאים, וכאשר היא סיימה את כיתה י"ב עדינה נרשמה מיד ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים (מכיוון שהייתה רק בת 17, היא קיבלה דחיית שירות מהצבא עד סיום לימודי התואר הראשון, אז היא נישאתה לסבי זאב רגב, שעוד נדבר עליו בהמשך, ושוחררה מהשירות הצבאי). באותם זמנים ניתן היה להיעזר בהלוואות שניתנו בתנאי החזר מאוד נוחים על ידי משרד החינוך לצורך מימון הלימודים הגבוהים. בנוסף, היה נהוג שהיהודים העשירים נתנו מענקי תמיכה ליוצאי הקהילות שלהם, וכך סבתי עדינה קיבלה מענק כיוצאת יהודי הבלקן. עדינה למדה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1964-67 (לפני מלחמת ששת הימים).

היכרותה ונישואיה של סבתא עדינה לזאב רגב (סבא שלי)

עדינה מספרת שימי הלימודים זכורים לה לטובה, בהם היא רכשה ידידים שמלווים אותה עד היום. באותו זמן היא גם הכירה את מי שב-1967 היא נישאה לו – זאב רגב – סבא שלי, סטודנט למשפטים מרחובות. הדייט הראשון שלהם היה בהצגה בתיאטרון הקאמרי הקרויה "המלט". מאז, סבתא וסבא צופים נלהבים של תיאטרון. הם מנסים להדביק את ילדיהם ואותנו הנכדים באהבה לבמה: בהצלחה גדולה כאשר הם ילדים, ובהצלחה קטנה כאשר הם מתבגרים.

חוויה מיוחדת בחו"ל

ב-1970 נקרתה בפניהם הזדמנות לקחת פסק זמן מהחיים בארץ ולנסוע לשלוש שנים לבוסטון בארה"ב. זאב, סבא שלי, קיבל הצעה להיות שליח מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית ולפעול בקרב צעירים יהודים בבוסטון. עדינה וזאב קיבלו את ההצעה בשמחה. הם עזבו את הארץ שמאז מלחמת ששת הימים הייתה נתונה במלחמת ההתשה עם מצרים, אמנם ימים מעטים לפני שנסעו נחתם הסכם שביתת נשק. השהייה בבוסטון הייתה עבורם כעין מסע תרמילאים. העיר בוסטון הייתה עיר אוניברסיטאית תוססת. באותה עת עדינה וזאב כבר הורים לתינוק בן שמונה חודשים. השהות בעיר זכורה להם כתקופה יפה. הם השלימו בה לימודים לתואר שני. סבי וסבתי שבו לארץ עם בנם חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים.

חייהם המקצועיים של עדינה וזאב

כל חייה המקצועיים של עדינה עברו עליה בתעשייה האווירית. היא סיפרה: "אני יודעת שהיום זה יוצא דופן שאדם אינו משנה במהלך חייו את מקום עבודתו, אולם אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי בת מזל; אהבתי את עבודתי". היא הייתה מנהלת כספים של שני מפעלים חשובים בתעשייה האווירית: מפעל מבת המוכר, בין היתר, כמפתח ומייצר הלווינים עבור המדינה; ומפעל מלט: מפתח ומייצר כטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש). לפי דבריה של עדינה – "העבודה הייתה מאתגרת מבחינה מקצועית, והיה סיפוק גדול שאני עובדת במפעל שתורם לביטחון המדינה". מלבד זאת איכות העובדים בחברה היה גבוה מאוד. התעשייה האווירית העניקה ביטחון תעסוקתי לעובדיה: זה מרכיב חשוב ברווחתו של העובד שאינו צריך לחשוש שהמעסיק יכול לפטר אותו בשל גחמה כלשהי. זאב (סבא שלי), שלמד משפטים ומנהל עסקים, התמחה בנושאי ביטוח. הוא עבד כעשר שנים בחברת ביטוח, וכעשרים שנה בחברת אל על כמנהל הביטוח שלה. הוא נהנה מעבודתו, ואהב את האווירה הבינלאומית שלה: הרבה להיפגש עם עמיתים ונותני שירות מחו"ל.

הקמת משפחה

כאמור, עדינה נשאה ב-1967 לזאב. את ביתם הם קבעו בעיר רחובות. זאב ועדינה הקימו משפחה לתפארת, הם גידלו שלושה ילדים: שני בנים ובת. אמנם בשל עבודתם נעדרו שעות רבות מהבית, ולכן נעזרו במטפלות ולעיתים גם בסבים ובסבתות. למזלם הילדים היו ממושמעים ותלמידים טובים. היה ברור שבתום הלימודים והצבא הם ימשיכו בלימודים גבוהים, ואכן הבן הבכור למד מתמטיקה ומחשבים, הבן האמצעי (אבא שלי) למד משפטים וחשבונאות והבת הצעירה למדה פסיכולוגיה.

כיום, שלושתם הקימו משפחות משלהם, ולכל אחד מהם שלושה ילדים (ביניהם אני). סבתא אומרת: "ילדינו, בני זוגם ונכדינו הם הנכס הגדול ביותר שלנו ומקור גאוותינו".

יציאה לגמלאות

היציאה לגמלאות לוותה במשבר: סמוך ליציאה לגמלאות סבא שלי זאב עבר אירוע מוחי שבגינו הוא מרותק לכסא גלגלים. האירוע טרף את כל הקלפים. בזכות חוזקתם, עדינה וזאב הצליחו להתגבר על המשבר: זאב אדם אופטימי, ושניהם סבורים שהחיים ראויים לחיותם. המשפחה תומכת, בעיקר מוראלית וזאב ועדינה מנסים להעסיק את עצמם בכלים מעניינים. עדינה וזאב גילו שתרבות הפנאי בישראל מאוד מפותחת. הם מקשיבים להרצאות במגוון גדול מאוד של נושאים: היסטוריה, ספרות, פסיכולוגיה, אומנות, מורשת. תחילה הם נסעו לקתדרה בתל אביב ולקתדרה ברחובות. אולם, לקורונה היה גם אפקט חיובי: אמנם הקורונה כפתה עליהם בידוד מהמשפחה, אבל היא אפשרה להם להאזין בזום להרצאות מכל רחבי הארץ, ומאז עדינה וזאב לומדים כ 3-4 שעות מדי יום. הנושאים מגוונים ומרתקים. הזום אפשר לעדינה ללמוד עם שניים מנכדיה מתמטיקה ואנגלית. בנוסף להרצאות, זאב ועדינה אוהבים מאוד לקרוא ויש להם ספריה גדולה בבית. וכמובן – הם נהנים ללכת לתיאטרון. את אהבת הקריאה והתיאטרון הם מנסים להנחיל לנכדים: "אין שמחה גדולה מזאת שנכד מתקשר ומבקש שנרכוש עבורו ספר; ומתנת תחילת שנת הלימודים היא רכישת ספרי הלימוד לנכדים. לימוד, השכלה וסקרנות הם מותר האדם".

הזוית האישית

עדי הנכד המתעד: אני באופן אישי מאוד נהניתי מכתיבת הסיפור ומהתקשורת עם סבתא שלי, גיליתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם וגם הבנתי אילו חיים מעניינים ומעוררי השראה היו לה. לסיכום, אני שמח מאוד שבחרתי אכן לעשות את התכנית, ואני מאחל לי ולסבתא עוד הרבה שנים בריאות ומאושרות ביחד.

סבתא עדינה: שמחתי מאוד שעדי הגיע אלי עם הרעיון הזה על הסיפור, אני כמובן מאוד נהניתי לעזור לו בכתיבתו ואני מאחלת לו שימשיך להיות נער חכם ומשקיע, ושיגשים את כל חלומותיו.