מאגר סיפורי מורשת

שמי מוריס, נולדתי בתאריך 11.11.1950 ברבאט, עיר הבירה של מרוקו. משפחתי מנתה תשע נפשות- שישה אחים ואחות. עד כיתה ג' למדתי בבית ספר "אליאנס" שבעיר ושיחקתי במשחק שהכי אהבתי – כדורגל.

מבצע העלייה לארץ

בתקופה זו לא הורשו היהודים במרוקו לעלות לישראל. למזלנו, אחי הגדול עמרם עבד בסוכנות היהודית, ובמבצע מסובך וחשאי הצליח להעלות את משפחתנו לארץ. על מנת שהערבים לא ירגישו ויחשדו בנו שאנו רוצים לעלות לישראל, אחי העביר את כל משפחתנו לגור בעיר הגדולה קזבלנקה. כל המבצע היה חשאי.

ביום בהיר אחד נציגי הסוכנות הודיעו לנו שבשעה 00:00 בלילה תגיע מונית ותיקח אותנו, לא היה לנו מושג לאן המונית תיקח אותנו והכל היה לוט בערפל. המונית אכן הגיעה ולקחה אותנו באמצע הלילה לחוף הים, שם המתינה לנו סירה קטנה שלקחה אותנו ללב הים. שם, באופן שהפתיע אותנו, המתינה לנו ספינה, עלינו על הספינה והפלגנו לעיר טאנג'יר שבמרוקו. בטאנג'יר עלינו על ספינה גדולה שלקחה אותנו לגיברלטר, חשבנו כבר שהגענו – אבל המסע רק החל, ומשם טסנו במטוס לעיר מרסיי שבצרפת.

כאשר הגענו למרסיי, שיכנו אותנו במחנה בו התרכזו כל היהודים מרחבי אירופה המיועדים לעלות לארץ ישראל, במחנה שנקרא "קונדרנס". לאחר שהייה של שנה במחנה, בשנת 1960, הפלגנו בספינה גדולה לנמל חיפה. הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על המבצע, שיכנה אותנו בעפולה.

אני ואחיי הלכו ללמוד בפנימיית בחוות השומר, שם למדתי במשך שש שנים. לאחר סיום לימודי התיכון התגייסתי לצה"ל ושירתי כחובש בחיל משטרה צבאית בכלא מגידו. בתום שירותי הצבאי, התקבלתי לעבודה בתנובה כנהג שמסיע את העובדים לעבודה. במקום העבודה פגשתי את אשתי לעתיד, אסתר. הקמנו יחד בית בישראל בשנת 1970 ונולדו לנו ארבעה ילדים: ליאת, שלומי, שי ומיטל, האימא של נכדתי יהל, עימה אני מתעד את סיפורי.

הזוית האישית

סבא מוריס: נהניתי מאוד לבוא לבית הספר ולעבוד ולבלות זמן איכות עם הנכדה שלי. היה לי חשוב להעביר לנכדה שלי את סיפור עלייתי לארץ.

יהל הנכדה: נהניתי לשמוע ולראות את סבא נזכר בעברו בהתלהבות, כמו גם לשמוע את סיפור עלייתו לארץ, שלא הכרתי עד עכשיו.