מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ביולי 1939 בעיר כירכוך שבצפון עיראק. הוריי, שדרה (לבית מַאזָה) וברוך שבתאי העניקו לי את השם וַדיע, שפירושו 'מבשר'. הייתי הילד השביעי במשפחה, עוד שלושה נולדו אחריי. התגוררנו בבית צמוד קרקע, מוקף חומה והיו בו שלושה חדרים גדולים. מסביב לבית הייתה חצר שבה היו מטבח, מקלחת, שירותים ובאר מים. גרם מדרגות הוביל לגג, שם ישנו בלילות הקיץ החמים.

אבא פירנס אותנו ממכירת דברי סדקית ומתן הלוואות לנזקקים. הזיכרון הראשון שלי ממנו הן הסוכריות שהוא חילק לנו כדי להמתיק את חיינו. הוא היה אדם נעים הליכות ונודע כמשכין שלום בין בני אדם, יהודים וערבים. לפני שנולדתי היה לו עדר של צאן שהוא הפקיד בידי רועים ערבים כי סמך עליהם, אך במשך הזמן הצאן 'נעלם'. במפגשים עם השכנים הערבים הם היו מקניטים אותו: 'שבתאי, וויין אל ראנם?' (שבתאי, איפה הצאן?).

אימי עסקה רק בנתינה. אני זוכר תקופות הנקה ארוכות של אחיי הקטנים, גם אני ינקתי עד גיל שנה. אימא ניהלה את משק הבית ובעזרת אחיותיי הגדולות טיפלה בנו. אימא הייתה השף של הבית, היא בישלה על אש גלויה בחצר הבית. אני זוכר איך הייתה מדביקה באמצעות כרית עגולה את הבצק המרודד לדפנות הפנימיות של התנור העגול – אלו הן הפיתות העיראקיות המפורסמות.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע. אנו ילדי הרובע היהודי שהיו בגילי, נפגשנו בחוץ לפנות ערב ושיחקנו עם מקלות וג'ולים. כשהחשיך, נהגנו להתבונן אל הרקיע ולדמיין שכל ארץ נמצאת בכוכב אחר; הכוכב הבולט ביותר היה ארץ ישראל. נהגנו להתארח בבתים של הילדים. נדהמתי לגלות שחברים שלי עסקו בביתם בספורט. אצלנו לא היה דבר כזה, וכשניסו לשתף אותי פחדתי מאד מתרגילי הגלגול על המתח. כשחזרתי מהבילוי עם החברים, המשפחה התכנסה על גג הבית, שם נהנינו מהסיפורים של אבא. בתקופת הקיץ נשארנו לישון על הגג.

הרחוב הסמוך לביתנו הוביל לכל ההנאות של העולם: בצידו הימני היה בית קפה ובית הספר 'אליאנס', שבו למדתי מאוחר יותר. בצידו השמאלי היה שוק ובית הכנסת. בהמשך היה הגשר שהוביל למזרח העיר, שם בניגוד לרובע שלנו, היו גינות יפהפיות, משרדים, משטרה וגם בית הקולנוע שהיה שייך לאחד מבני משפחתנו, מה שהקנה לי כניסה חופשית. מידי פעם נהגנו לבקר את הסבתות והסבים, רחמה ומאיר מאזה – הוריה של אימא, וחתון ואליהו – ההורים של אבא.  אבא לקח אותי מידי פעם לבית הכנסת, בעיקר בחגים.

בגיל חמש נשלחתי ל'חדר' בבית הכנסת, שם הרבי ניסה ללמד אותנו לקרוא בתורה. הוא מאד השתדל אך לא הצליח לרכוש את ליבנו. בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי 'אליאנס', שם הספקתי לסיים כיתה א' בלבד. נדרשנו ללמוד הרבה מאוד בעל פה, בעיקר חשבון ואת האותיות והספרות בערבית ובאנגלית. מה שזכור לי, שהייתי ה'כוכב' בלקבל הצלפות על הידיים כאשר לא עמדתי בדרישות.

בסוף מלחמת העולם השנייה זכינו לרווחה כלכלית בזכות אחי הבכור דניאל, שמוּנה מטעם השלטון על חלוקת הסוכר למשפחות בכירכוך. שכרנו בית מרווח יותר שהיו בו חשמל ומים זורמים. המעבר לבית החדש שימח אותי מאוד, למרות שנותקתי מחבריי. פתאום יש חשמל, יש אור בבית לאחר רדת החשיכה, יש רדיו ואפילו אפשר להתקלח במקלחת בתוך הבית.  

דניאל שהיה פעיל במחתרת היהודית, תכנן את העלתם בנפרד של בני המשפחה לארץ ישראל. יום אחד, בהיותי בן תשע, הוא נכנס בבהילות הביתה. בלי להחליף מילה עם הוריי, ציווה עליי לקום ואמר: 'אתה עולה עכשיו לישראל. בחוץ ממתינה כרכרה עם שני שליחים שיעבירו אותך למשפחה יהודית בבגדד'. אימא רצתה להחליף לי את בגדי היום-יום לבגדים חדשים, אך אחי לא התיר לה. נפרדנו בחופזה כשעיניה דומעות. אבא היה המום, לא אמר מילה. השליחים העלו אותי לכרכרה, מבלי שלקחתי לעצמי דבר. יצאנו לתחנת הרכבת בכירכוך ועלינו על הרכבת לבגדד. השליחים הושיבו אותי לבד על מושב, וישבו במרחק ממני. הם הסבירו לי שבמהלך הנסיעה אסור לי ליצור קשר איתם, גם לא במבט עין. נרדמתי והתעוררתי בבוקר. לאחר עשר שעות נסיעה הגענו לבגדד. השליחים מסרו אותי למשפחה ונעלמו. המארחים הזמינו אותי לארוחת בוקר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בחיי אשכולית. לקראת ערב, ללא הוריי, חשתי בדידות נוראה. נכנסתי למזווה הקטן ובכיתי זמן ממושך על מר גורלי. אחת הבנות ששמעה את בכיי סיפרה לאימא שלה, אך האם הרגיעה אותה ואמרה: 'אל תדאגי, הוא יבכה, יתעייף ויירדם'. למחרת לקחו אותי לקנות בגדים חדשים כדי לעודד את רוחי. כאשר חזרנו הביתה הם הסבירו לי שאני נמצא בתחנת מעבר, ואסרו עלי לצאת מהבית כדי שלא יגלו שיש ילד זר בביתם.

מבגדד לבצרה

לאחר שלושה שבועות לקחו אותי שליחים לתחנת הרכבת על מנת לנסוע לבצרה. הנסיעה הייתה ממושכת, אך לא זכור לי ממנה דבר, אולי מפני שישנתי רוב הזמן. בבצרה נלקחתי למשפחה מארחת חדשה. כדי להפיג את השעמום, הורשיתי לרכוב על תלת אופן. זו הייתה עבורי חוויה בלתי רגילה, כי עד אז רק הבטתי באחרים שרוכבים, והפעם אני רכבתי בעצמי. ביליתי כחודש ימים אצל המשפחה בבצרה. יום אחד הגיעו שלושה אנשים מעונבים שהרשימו אותי מאד. הם תחקרו אותי ושאלו כל מיני שאלות. כששאלו אותי: 'לאן אתה נוסע?', עניתי בגאווה: 'אני נוסע לארץ ישראל'. פניהם החליפו צבעים וניכר היה שהם מודאגים מאוד. 'הוא לא מוכן לנסיעה! אם מישהו מהשלטונות ישמע זאת, תהיה חקירה ואנשים יכנסו לכלא', פסק אחד השליחים. לאחר דיון פנימי, הם החליטו בכל זאת לשלוח אותי אך הזהירו: 'אתה בשום פנים ואופן לא אומר שאתה נוסע לישראל, גם אם יבוא מישהו מהמשפחה! אפילו שהמלך יגיע וישאל, תגיד שאתה נוסע לדודים שלך באבאדאן'.

מבצרה לאבאדאן

יומיים לאחר מכן הגיע שליח והעלה אותי על ספינה שהובילה סחורה מבצרה לאבאדאן. רב החובל של הספינה קיבל את פניי ושאל: 'ילד, לאן אתה נוסע?', עניתי לו: 'אני נוסע לדודים שלי באבאדאן'. הוא חייך ואמר: 'אתה נוסע לארץ ישראל'. הכחשתי נמרצות! הוא המשיך לחייך, כי קיבל כסף רב על מנת להבריח אותי מעיראק לפרס. הוא אחז בידי והושיב אותי בפינה חשוכה ליד המנוע בחדר המכונות, ואמר: 'אתה לא מוציא הגה, לא בוכה ולא מבקש שום דבר עד שאחזור!' לאחר כעשר שעות של ישיבה בחשיכה, הספינה חצתה את הגבול ורב החובל העלה אותי לסיפון. סוף-סוף יכולתי לנשום אוויר צח. לאחר חצות הספינה עגנה בנמל אבאדאן. שני שליחים המתינו לי ולקחו אותי למשפחה שלישית והפעם בפרס. שם שהִיתי כשלושה שבועות עד שהופיעו שני שליחים נוספים ולקחו אותי לעיר אהוואז שבפרס. זו הייתה עיר גנים ונהניתי שם מאוד. לקחו אותי לטייל וזכורים לי במיוחד גני העיר היפהפיים. לאחר כשבוע הגיעו שני שליחים ולקחו אותי לתחנת הרכבת לנסיעה לטהרן.

מאהוואז לטהרן

עליתי לרכבת בשעות הערב והגעתי לטהרן למחרת בבוקר. במהלך הנסיעה הסתובבו מלצרים שהגישו ארוחות קלות לנוסעים שהיו מעוניינים. רציתי להזמין אוכל, אך השליחים הזהירו אותי שהאוכל לא כשר. למרות זאת התעקשתי, ועבורי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי אוכל לא כשר. בדיעבד, אני יודע ש'חטאי' היה קל, כי המוסלמים מקפידים על כשרות ברמה דומה ליהודים. כאשר הגענו לטהרן, לקחו אותי ל'עיר המתים', שהיה מחנה מעבר חשאי של המחתרת הציונית בטהרן. המחנה היה מוקף חומה, ממוקם בתוך בית עלמין יהודי שנקרא "בֶּהֶשְתִיֶה", 'גן עדן' בשפה הפרסית, דרכו עברו העולים בדרכם לישראל.

הייתי הילד היחיד בקבוצה של שלושים אנשים מבוגרים שהמתינו יחד איתי לעלות לישראל.  הייתי ילד המחמד שכולם אהבו ורצו לפנק. שם לראשונה בחיי שיחקתי פינג-פונג שולחן, שהמבוגרים לימדו אותי כדי להפיג את השעמום. פעם בשבוע לקחו אותנו לבית מרחץ מחוץ לחומה וגם כמה פעמים לקחו אותנו לסיור בעיר, במיוחד לשווקים. חגגנו את חגי ישראל, אך לא דקדקנו בכל כללי הטקס. הספקתי לחגוג שם את חג החנוכה ואת פסח. את חג השבועות כבר חגגתי בארץ ישראל. לאחר שבעה חודשים, העלו אותנו על משאית והביאו אותנו לשדה התעופה בטהרן, שם עלינו על מטוס בדרכנו לנמל התעופה בלוד.

במאי 1949, מקץ שנה של נדודים ובדידות, הגעתי לישראל. כאן החל מסע חיי השני בארץ.

המשכו של הסיפור: המסע שלי בישראל

הזוית האישית

הסיפור סופר ותועד במסגרת סדנת הכתיבה בפאלאס להבים, במסגרת הקשר הרב דורי ופורסם גם בפאלאסתון.