מאגר סיפורי מורשת

עליתי לישראל מכירכוך שבעיראק במאי 1949 לאחר שנה של נדודים, תלאות ובדידות. כאשר ירדתי מהמטוס, חבריי למסע דחקו בי לנשק את אדמת הקודש כפי שעשו כולם. לקחו אותנו לפקיד הרישום על מנת שנוכל להפוך לאזרחי מדינת ישראל. פקיד הרישום שאל לשמי, שם המשפחה, שם אימא ואבא. לא ראיתי מה הוא רשם, אך מאוחר יותר הסתבר לי שבמקום ודיע (שמי הפרטי דאז) הוא כתב עובדיה, ובמקום שבתאי רשם שבתי. עד היום אני נושא שמות אלו בתעודת הזהות שלי.

חבלי קליטה

משדה התעופה הביאו אותנו למחנה אוהלים בפרדס חנה. לאחר שהייה של יומיים, העבירו את חבריי לקיבוץ שדות ים, ואותי, שהייתי הצעיר בחבורה – רק בן עשר, העבירו לבית יתומים – 'אונים כפר סבא'. שובצתי לכיתה מאוכלסת בהרבה ילדים, אך בגלל קשיי השפה לא הצלחתי להשתלב והרגשתי בדידות. 

חוויה מרגשת ראשונה הייתה חגיגת חג השבועות. כל הילדים לבושים לבן, זר על הראש, טנא ביד, רוקדים ושרים 'סלינו על כתפינו'. לא חסרו גם חוויות טראומתיות. יום אחד התקיים שיעור התעמלות בבריכת השחייה. הילדים צהלו במים והייתה שמחה גדולה. לבשתי בגד ים ולמרות שלא ידעתי לשחות, קפצתי למים העמוקים. ניסיתי לחקות את הילדים בתנועות הידיים, אך לא הצלחתי לצוף. טבעתי והתחלתי לבלוע מים. ואז חשתי שמישהו תופס בשערותיי ומושך אותי למעלה. ניצלתי.

שבועיים לאחר בואי לבית היתומים, הבדידות הכריעה אותי והחלטתי לנסוע לשדות ים ולהצטרף לקבוצת המבוגרים שאיתם עליתי ארצה. יצאתי משער בית היתומים והלכתי לכפר סבא כדי לעלות על האוטובוס. בדרך ראיתי מטעי גויאבות ופרי הדר, ונזכרתי שבמשפחתי בכירכוך, סיפרו לנו שבארץ הקודש לא צריך לעבוד כי הלחם גדל על העצים… עצי הפרי שראיתי במטעים, 'אימתו' את הסיפור…

בשדות ים פגשתי את חבריי ששמחו מאוד לראות אותי. הם לקחו אותי לחוף הים ונהניתי לצפות בגלים המתנפצים אל הסלעים. כמובן שאחרי הטראומה שעברתי בבריכת השחייה לא העזתי להיכנס למים. כשבוע ימים ביליתי עם החברים ואז הגיע האחראי, המקשר בין הקבוצה לקיבוץ. כשראה אותי הוא שאל: "מה אתה עושה פה? כל המדינה מחפשת אותך!" והחזיר אותי ל'אונים כפר סבא'. כשנודע לאחי יואל, שהיה באיילת השחר, על דבר טביעתי, הוא לחץ שיעבירו אותי אליו לקיבוץ. ואכן, כך היה.

זיכרונות מהקיבוץ ואיחוד המשפחה

באיילת השחר כבר חיכו לי שני אחיי, יואל ואמנון. יואל וחבריו העניקו לי את השם רוני. שיבצו אותי לקבוצת ילדי הקיבוץ – 'ניצן'. היה לי קשה בלימודים. בפיסיקה ובכימיה חסרו לי מושגי יסוד. את מקומי מצאתי בשיעורי העשרה, במשחקים ובספורט, בהם בלטתי מאוד לטובה. מכיוון שנמנעתי מגאוות יתר, ילדי הקיבוץ הצברים שהתייחסו אליי בתחילה כאל זר, החלו לחפש את קרבתי.

חודש לאחר בואי החל החופש הגדול. רכבנו על סוסים ושיחקנו במשחקים כמו 'דודס' (להעיף מקלות מחודדים בקצוות בעזרת מקלות), 'הקדרים באים' (משחקי הגנה-התקפה), 'מחניים', ג'ולות. הכי נהניתי להביא אוכל לזקני הקיבוץ, כי לשם כך מינו אותי לעגלון על עגלה רתומה לפרדה, מה שגרם לי גאווה רבה.

בשעות אחר הצהריים כשכל הילדים הלכו להורים, נשארתי לבד עד ההשכבה בערב. אימא של בן כיתתי הזמינה אותי להתארח אצלם בשעות אלה. עבורי זו הייתה מתנה, היא טיפלה בי ומשפחתה אימצה אותי כאחד משלהם. כאשר אני נזכר בהם, מציף אותי אושר. לעולם לא אשכח אותם.

אחי אמנון נהג ללכת לשחות בבריכת ההשקיה שבקיבוץ יחד עם כל הילדים. הוא לקח גם אותי לבריכה, אך טראומת העבר השאירה בי פחדים נוראיים. רק לאחר חודשיים העזתי להיכנס למים. הייתי מאוד מבוהל אך בעזרתו של אמנון למדתי סוף-סוף לשחות. יתרה מזאת, בגיל 14 הפכתי לנציג בית הספר בתחרויות שחייה!

בשנת 1951 במבצע 'עזרא ונחמיה', ההורים שלי יחד עם אחיי דניאל ונעים ואחותי סניורה ומשפחתה, עלו לארץ והובאו ל'שער העלייה'. כשהדבר נודע לאחי יואל, הוא לקח אותנו לפגוש אותם. הייתה התרגשות גדולה. ההורים סיפרו לנו את קורותיהם מאז שנפרדנו. מאחר שתנאי המגורים שלהם לא אפשרו לי לגור איתם, חזרתי לקיבוץ אך המשכנו לשמור על קשר הדוק. בשנת 1952 הצטרף גם אחינו נחום לקיבוץ איילת השחר. כעת היינו חמישה אחים בקיבוץ: יואל, אמנון, רוני (אני), אורי ונחום.

כשהחלה שנת הלימודים החדשה, קיבלנו שיעורי חינוך משלים ממדריכים מהכיתות הגבוהות, שלימדו אותנו כדור סל. כשהגעתי לגיל 14, שיחקתי בקבוצת הילדים של איילת השחר שהתחרתה נגד קבוצות מיישובי הסביבה: כפר גלעדי, חולתא, דן, דפנה ועוד. המדריכים ארגנו לנו טיולים, מפגשי שירה סביב המדורה – כך למדתי לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית! למדנו חקלאות, שמענו הרצאות בתחום המדע ובמסגרת חוג טופוגרפיה למדנו לנווט בשטח בעזרת מפה. ניצלתי את ידיעותיי והרביתי לצאת עם מפה לטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. בשבתות נהגתי לתפוס טרמפים לחיפה לצפות במשחקים של מכבי חיפה ששיחקה באצטדיון קריית אליעזר.  

בכתה י"ב הקבוצה שלי עברה ללמוד בבית ברל. זה לא מצא חן בעיניי. חשבתי שלמדתי מספיק והחלטתי להתגייס לצבא. רציתי להתגייס לצנחנים. בתחילה סירבו לקבל אותי, בטענה שיש הרבה כמוני. לאחר זמן, על מנת שיוכלו להשלים את המכסה, התקבלתי.

השירות בצה"לב-11.11.1957 התגייסתי. שלחו אותנו למחנה 890  ב'בית ליד', שהיה צמוד למחנה של הנדסה קרבית. המחנה נועד לגדוד  890 (אפעה) בחטיבת הצנחנים. את כל המתנדבים שבאו מבסיס הקליטה בתל השומר, הכניסו לשלוש מחלקות בפלוגה ב'. המח"ט היה מוטה גור, המג"ד – רפאל איתן, המ"פ – משה פלס (סטמפל) וצבי בר (ברזני) היה סמ"פ.

בבסיס זה, בחורף, בגשם, התחילה הטירונות שלי. ישנו באוהלי סיירים. ליד קיבוץ מענית עשינו את 'אימוני הפרט' – לימדו אותנו להיות חיילים במשך שלושה חודשים. קיבלנו חופשת סוף שבוע, ואז נסענו לבסיס תל נוף לבית הספר לצניחה. מפקד הקורס היה מרסל טוביאס. המדריכים ברובם היו עולים מהונגריה. בקורס לא היה קשה כמו בטירונות, לא במאמץ וגם לא במשמעת. נהגנו להתבדח שהגענו לנופש. בערבים היינו הולכים לבסיס חיל האוויר הצמוד לראות סרט. בסוף הקורס שנמשך כ-21 יום, צנחנו חמש צניחות רגילות וצניחה אחת לילית בחולות נבי רובין ליד פלמחים. בסיום קיבלנו כנפי צניחה, כובע אדום ונעלי צנחנים.

אחרי 'רגילה' חזרנו לבסיס 890. אני עם עוד כמה חיילים מפלוגה ב' עברנו לסיירת הצנחנים שהייתה בפיקודו של משה לוי (משה וחצי). בתקופה זו תמיד היינו בפעילות בשדה; עברנו אימוני מחלקה ואימוני כיתה. עשינו היכרות עם גבולות ירושלים, הגבולות עם ירדן, ובצפון שכבנו במארבים בלבנון לחסום מעברים בין סוריה ללבנון שנעשו דרך ישראל. בתקופתו של יאיר פלד הוגבר קצב הסיורים וכלל סיורי ג'יפים ופריצת דרכים כגון 'מעלה יעלים'. יאיר פלד נרצח בעת מסע ניווט עם הסיירת ב-7 בספטמבר 1959. מאוחר יותר קרא האלוף אברהם יפה את 'מעלה יעלים' על שמו 'מעלה יאיר', והקים גלעד בראש המעלה.

בתקופה זו נפצעתי בתאונת דרכים ואושפזתי בבית חולים תל השומר. לקראת סוף 1959, נגרעתי מהסיירת, כי הפציעה הייתה ברגל ולא יכולתי לצנוח יותר. כשהציעו לי להשתחרר, קיבלתי זאת ברצון.

היציאה לאזרחות

חזרתי לאיילת השחר והפכתי למילואימניק בגדוד חי"ר צפוני. התחלתי לעבוד בחקלאות בעצי פרי – בנשירים, ותקופה עבדתי כדבוראי במכוורת. לאחר מכן הפכתי לטרקטוריסט ועבדתי בהעמקת תוואי הירדן בין חולתא לגדות.

ביוני 1963 התחתנתי עם אביטל שליט, בת קיבוץ איילת השחר, ובהמשך נולד בננו הבכור ליאור.

לאחר מכן עברנו לערד, שם נולדו ילדינו: ארז, דביר ויקיר. עבדתי במפעלי ים המלח ואחר כך ב'רותם דשנים' עד יציאתי לגמלאות בסוף שנת 2000.

את דרכו מכירכוך שבעירק לישראל, סיפר רוני בסיפורו: המסע שלי לארץ ישראל

הזוית האישית

סיפורו של רוני, תועד במסגרת סדנת הכתיבה בפאלאס להבים, פורסם בפאלאסתון ושולב גם במסגרת הקשר הרב דורי במאגר סיפורי המורשת