מאגר סיפורי מורשת

שמי עדן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה תיעוד אודות אליסיה מוגרבי, כפי שסיפרה לי אמי, בתה של אליס. וכך סיפרה לי אמי:

אליס טיסונה נולדה בישראל בשנת 1947 בדירה בירושלים, האחות הצעירה מבין שמונה אחים. אביה היה דתי ועבד כסוחר בדים ואמה הייתה עקרת בית. בגיל שמונה המשפחה עברה לקולומביה בשל המצב בארץ והסכסוך שפגע אישית במשפחה, חנויותיו של האב נשרפו. בקולומביה אליס למדה בבית ספר צרפתי, בגיל 16 הכירה את נמו. לאביו של נמו היה סרטן ונמצא על ערש דווי. נמו רצה להינשא לפני שאביו נפטר וביקש מאליס לעזוב את הלימודים ולהתחתן. אליס ונמו עברו לכפר להתגורר עם אמו של נמו וארבעת אחיותיו. כל יום נמו היה יוצא לעבודה ואליס נשארה בבית ללא מעש. בגיל 17 נכנסה להריון ועברה ארבע הפלות. לאחר ההפלה הרביעית חזרה לבית הוריה וביקשה שלא לחזור לבית בכפר עם בעלה ומשפחתו, אך במקום לקבל אותה הביתה הוא טען שמחובתה לחזור לבעלה כי זו הייתה בחירתה ועליה להתמודד עם התוצאות.

אליס חזרה לבעלה והחליטה ללמוד אמנות ורפואה, אך בעלה פחד שהיא תבגוד בו ולא חשב שהיא צריכה ללמוד, וכך היא זנחה את חלומותיה.

לאחר כמה שנים עברו לבוגוטה לאחר לחצים מצד אליס שלא רצתה יותר לחיות בכפר. אליס קיוותה לחיות קרוב לאמה ואחיה, אך לאחר זמן קצר מאוד ההורים ורוב האחים עברו לישראל. האמונה והתקווה שלה הייתה להתחתן ולחיות לצד משפחתה, אך היא נשארה לבד. לעתים תקופות נכנסה לדיכאון.

בגיל 23 נולד בנה הראשון, סאול, וכל חייה היו סביבו, היא התחילה להיות מאושרת. היא ילדה עוד שני ילדים, עברה הפלה נוספת ואז ילדה את בנה האחרון. היא הפכה למאושרת. היא פינקה את ילדיה והייתה אימא במשרה מלאה. באותה תקופה התחילה לעשות ספורט, לשחות, לשחק טניס ולפגוש חברות.

בגיל 48 חלתה אליס במחלת הפרקינסון. הילדים עזבו את הבית למקומות שונים בכל העולם. אליס חיפשה תחביב חדש ומצאה אותו באמנות. היא הייתה מציירת, מכינה צמידים, שרשראות ועוד. בזמן הזה המחלה התפתחה והעיקה עליה, וכתוצאה מכך שילדיה מפוזרים בעולם (ישראל, אוסטרליה, מקסיקו) היא טיילה בעולם ועברה מרחק גדול כדי לפגוש את ילדיה ונכדיה.

המחלה התפתחה עד שלא יכלה אליס להמשיך לנסוע ולפגוש את משפחתה. בגיל 65 חלתה אליס בסרטן, עברה כמה טיפולי כימותרפיה שהשפיעו עליה לרעה, המחלה הידרדרה והגוף שלה כבר לא יכל יותר להילחם. בשביעי לנובמבר 2019 אליס נפטרה, לאחר שנים של מאבק במלחת הפרקינסון, במחלת הסרטן, בדיכאון המתמשך ובחוסר היכולת להגשים את עצמה.

עדן: את אליס פגשתי פעמים מועטות, חוץ מזה שיחה של כמה דקות בשבוע לא הספיקה. אני לא יכולה להגיד שהכרתי את אליס בתור בן אדם, לא הספקתי לפגוש אותה מספיק ולנהל איתה שיחות בשביל שהיא תדע מי אני, מה אני ומה אני אוהבת. לא הייתי מכנה את אליס סבתא, תמיד זו הייתה אליס, התביישתי לקרוא לה סבתא, בלי סיבה שאני יודעת להגיד. אהבתי את אליס כמו שאוהבים סבתא, הערכתי אותה וכיבדתי אותה, התגעגעתי אליה וחשבתי עליה, ולמרות זאת לא זכיתי באמת להכיר, ועל זה אני אתבאס לתמיד. בפעמים שפגשתי את אליס היא ביקשה שאני אקרא לה סבתא, לא הייתי רגילה, והתביישתי מסיבה לא ברורה. אני זוכרת יום אחד שקראתי לה סבתא, זה הרגיש מוזר, אבל כמה שהיא שמחה.

שמעתי סיפורים על סבתא, על מי שהיא הייתה ועל מה שהיא חוותה. סבתא לא הייתה אישה אומללה. נכון, היה לה קשה, בעלה היה שתלטן, אבל היא אהבה אותו, ולמרות ניסיונות שיכנוע מצד אחותה לעזוב ולחפש חיים חדשים היא נשארה, נשארה והתעקשה להישאר עם נמו, הם אהבו אחד את השני ואליס תמיד הייתה אופטימית בכל מצב, וקיבלה על עצמה את החיים שאליהם נקלעה.

סבתא חלמה כל החיים לחיות בישראל, היא אפילו קנתה בית שאף פעם לא זכתה לגור בו, בית שבו ביקרה פעמיים במהלך חייה, תקופות קצרות, לימים ספורים, ימים שאני זוכרת טוב מאוד. אני זוכרת את האוכל שבישלה, את החצר והחדרים, את השיחות ובעיקר את הכנת הצמידים ביחד. לסבתא היו חיים קשים אבל סבתא לא הייתה אומללה, היא לא נתנה לשום דבר להוריד אותה ונלחמה עד הסוף. הלוואי שהייתי יכולה לפגוש אותה שוב, לנהל שיחה על החיים שלה ולשאול ולספר. הלוואי שהייתי יכולה לשבת איתה ולהכין צמידים, שתלמד אותי לצייר את הציורים המיוחדים שלה ושרק תהיה פה, איתי, ואני אקרא לה סבתא.

הזוית האישית

את חווית התיעוד חוויתי בלי סבתא. ישבתי עם אימא שלי, הבת של אליס, וביחד כתבנו את סיפור חייה של אליס. בכינו, התרגשנו, התגעגענו ואהבנו.

עדן תרמה סיפור תיעוד נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: אימא, סבתא, חברת אמת