מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד, נולדתי ב-18 לאוגוסט בשנת 1946 בתל אביב.

עברתי בחיי שלוש מלחמות. מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה שלי ועליה אספר.

בערב יום חמישי, פגשתי את האנשים מהיחידה למילואים. הם אמרו לי: "דוד תתכונן, אתה בדרך, גם אלייך יגיעו". כשהגעתי לבית הוריי ביום שישי, חיכה לי הצו וגוייסתי למילואים. התחיילתי, קיבלתי את הציוד הנדרש, את המדים ויצאתי ליחידה שישבה באזור ניצנה בהמתנה להתפתחות ולמה שיבוא.

לאחר שנשיא מצרים החליט לסגור את מיצרי טיראן, כל המדינה הייתה מגויסת לצורך התנגדות, כיוון שמיצרי טיראן הייתה דרך ההובלה הימית מהמזרח הרחוק לכיוון נמל אילת שמשם היו מגיעות סחורות לארץ. ישבנו בניצנה וחיכינו בערך כשבועיים וחצי עד שתתקבל הודעה על תחילת המלחמה.

בשמונה בבוקר באחד מהימים קיבלנו הודעה שהמלחמה החלה. מילת הצופן הייתה "סדין אדום" וכך ידענו שיצאה המלחמה. צבא הגנה לישראל היה בעיתוי עליון מבחינת המודיעי,ן כי למעשה הם הראשונים שפתחו במלחמה והדבר הראשון שעשו היה להשמיד את שדות התעופה במצרים. העליונות האווירית הייתה של מדינת ישראל.

ההפתעה הגדולה הייתה שהסורים הצטרפו למלחמה ואז זה כבר בשתי חזיתות. העלייה לרמת הגולן הייתה מאוד קשה. הסורים ישבו בהרים למעלה והייתה להם את היכולת לצפות בנו, לצלוף, להטיל מרגמות ופגזים ולהרוג אנשים רבים בסביבה. אני ישבתי בסיני. כשהגענו לסואץ, ישבנו על קו התעלה ומהצד השני היו המצרים. לפתע, הירדנים הצטרפו למלחמה. כשהם נכנסו, נהפכה בישראל הממשלה, והוחלט שאם ירדן התחילה איתנו, אנחנו נחזיר אלינו את כל השטחים והמקומות שהיו קדושים לעם היהודי עוד מימי התנ"ך כגון: העיר העתיקה, בית לחם, חברון… פלשנו להם מעבר למה שהם ציפו. הם נכנעו וביקשו הפסקת אש.

לא היה קשר טלפוני כמו היום, בקושי היה דואר. ביום בו המלחמה הסתיימה כתבתי על נייר טואלט מכתב להוריי: "המלחמה נגמרה, אני בריא ושלם". ביקשתי מהטייס שיגיע למרכז הארץ, שישלח את מכתבי בדואר הצבאי שיגיע להוריי.

אני זוכר שלאחר חודשיים, בתום המלחמה, חזרתי הביתה עם זקן עבות. משפחתי ובת זוגי היו חסרים לי מאוד בחודשיים האלה. מאוד חיכיתי לראות אותם ולשתף בכל מה שעברתי. חזרתי הביתה והתאחדתי עם משפחתי. אני זוכר שאחותי רצה למקום עבודתה של בת זוגי וחיפשה אותה בכל המבנה. היא מצאה אותה באחת הכיתות באמצע העברת שיעור ואמרה לה בהתרגשות: "דודי חזר הביתה". איבדתי חברים במהלך הדרך. חלקם היו חברים קרובים שלי וחלק פחות. אבל כל חבר הוא חבר.

נכדתי שאלה אותי אם הייתה לי האפשרות לדלג על המלחמה ולא לחוות את כל הסיפור שסיפרתי עכשיו, האם הייתי עושה את זה. אני חושב שלמרות כל הקושי בחיים, לא הייתי מוותר על הלחימה. אנו צריכים לשמור על מדינת ישראל כי זו המדינה היחידה שלנו. ההורים שלי ברחו מהנאצים במטרה להקים כאן מדינה שתהיה שלנו ולא יוכלו לגרש אותנו ממנה ואנחנו אלה שצריכים להמשיך לשמור ולהגן עליה.

הזוית האישית

אנה הנכדה המתעדת: תהליך התיעוד הזה היה מאוד מרגש ומיוחד. לשמוע את כל הדברים שסבי עבר במהלך המלחמה ריגש אותי ולימד אותי הרבה מאוד. זה סיפור שלא אשכח ואזכור לתמיד.

אנה בר תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת המתעד את סבתה, לקריאתו לחצו על הקישור: הילדות של סבתא אהובה אטלס בתל אביב