מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה ונולדתי למשפחת צדקיהו המפורסמת והענפה בירושלים כדור רביעי בישראל. הנני בת בכורה מתוך שישה אחים: שלוש בנות ושלושה בנים.

ילדותי זכורה לי היטב, שכן בתור הבת הבכורה, עזרתי להורhי, אסתר ונחום צדקיהו (זכרונם לברכה) לגדל את חמשת אחי הצעירים ממני, וכך, נאלצתי להתבגר מוקדם מהרגיל בשל נסיבות אלה.

החיים בעיר הקודש היו לצידם של ערביי ארץ ישראל שגרו בתוכנו, למדו עימנו ובילו עימנו ללא כל הבדל או חשש – החלום שלי הינו שנחזור לחיות בשלום ובדו קיום ביחד. דלתות הבתים היו תמיד פתוחות לכל הבא ומכניסות בברכה כל עובר אורח, שכן, או מכר והכבוד ההדדי היה נוכח בכל רגע ורגע.

החיים לא היו פשוטים. אבי היה אדם מכובד מאוד והיה מאוד אהוב על כל מכריו. כולם היו באים להתייעץ עימו ולשמוע את דעתו בכל בעיה שצצה, ואני בתור ילדה קטנה הייתי נוהגת לשבת ולהקשיב לקולו המרגיע והבטוח. אבי היה בשבילי החכם באדם והרגשתי שיש לי את האבא הכי חשוב והכי מושלם.

אמי, אישה קשת יום, עבדה מסביב לשעון באחזקת הבית ובגידולנו, דאגה לכל מחסורנו והפיצה חום ואהבה בין כולנו, ואנחנו הילדים, גדלנו מלוכדים ואוהבים, וכך הדבר עד עצם היום הזה. לצערי' שניים מאחי נפטרו בשנים האחרונות, אך שתי אחיותיי ואחhי הצעירים ממני, קרובים מאוד לליבי ואנו נמצאים בקשר מתמיד.

tbh זוכרת את תקופת הצנע בארץ. הייתי עומדת בתור כדי להביא הביתה לחם, חלב, שמן, ביצים ועוד מוצרים בסיסיים. חיינו חיים צנועים ביותר, אך הלבבות תמיד היו שמחים וידנו רחבה לכל דורש.

זיכרון חזק יש לי הוא מחג הפסח בגיל שש שנים. הייתה לי שמלה לבנה, שמלה מיוחדת של החג המיוחד. כל כך התרגשתי במהלך השבוע ועד לערב ליל הסדר, כאשר אני מדמיינת את עצמי לובשת את השמלה הלבנה המיוחדת שלי, אימא עורכת שולחן חגיגי, כולנו לבושים יפה וממתינים בהתרגשות גדולה לאבא שיחזור מבית הכנסת, נשב כולנו ביחד מסביב לשולחן, נקרא בהגדה של פסח, נאכל מהמטעמים שהכינה אימא ונרוץ כולנו לחפש את האפיקומן שאבא החביא בבית. כך הייתי נרדמת עם כל התמונה היפה הזאת במחשבותיי וסופרת את הימים עד לבוא החג.

בבוקר החג, אימא מגהצת לכולנו את בגדי החג, וכמובן את שמלת התחרה הלבנה שלי ואני יושבת לידה ורואה ממש בדמיוני כיצד אני כל כך יפה בשמלה שלי ועיניי בורקות מהתרגשות. השעות חולפות, ולאחר שאנו עוזרים לאימא לערוך את שולחן החג, סוף סוף אני לובשת את השמלה היפה שלי. הייתה לנו מרפסת גדולה ושם עמדנו כולנו כדי לחכות לאבא שישוב מבית הכנסת הביתה. אחי הקטן, אודי, ביקש ממני לשתות מיץ פטל שאימא הייתה מכינה מעשה ידיה. ניגשתי למטבח כדי למזוג כוס מיץ ומרוב התרגשות טפטפו כמה מהטיפות על השמלה המושלמת שלי שכל כך אהבתי וכל כך חיכיתי ללבוש אותה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות שפרצו מעיניי. השמלה הוכתמה בצבע אדום ופרצתי בבכי. אימא רצה מיד לראות מה קרה וניסתה לנקות את הכתמים מהשמלה אך ללא הצלחה מרובה. השמלה שלי, הסמל של החג לו חיכיתי, כבר לא הייתה כולה לבנה וצחה והאכזבה הייתה רבה.

אמי וכל אחיי מיהרו לחבק ולנחם אותי, אבל בשבילי היה זה כמו "סוף העולם"! ואז הגיע אבא שלי מבית הכנסת וכולם רצו לנשק אותו ולאחל חג שמח. רק אני עמדתי בפינה ועיניי אדומות… מחזיקה בידי הקטנות את השמלה של אימא ונצמדת אליה. אבל אבא שלי, החכם, שתמיד מצא פתרון לכל מצב, הציל גם פה את המצב. אבא קטף כמה פרחים קטנים מהגינה שלנו וביקש מאימא להצמיד בחוט תפירה פרח על כל טיפת פטל שהכתימה את השמלה – פרח לבן! השמלה הפכה בתוך כמה דקות לשמלה מיוחדת עוד יותר! הפרחים שהשתלבו בתחרה כל כך הלמו אותה והייתי מאושרת עד השמיים!

אבא הושיב אותי על ברכיו ואמר לי: לכל בעיה יש תמיד פתרון, לפעמים יותר מפתרון אחד, שום דבר אינו סוף העולם, הכל מסתדר בסופו של דבר ולפעמים אף טוב יותר. זהו זיכרון ילדות אחד מיני רבים.

כיום אני אימא לשתי בנות מקסימות, שלושה נכדים מהממים וארבעה נינים נפלאים. אנו משפחה מלוכדת, חמה, אוהבת ותומכת.

במשך לא מעט שנים עבדתי כגננת בגן ילדים מקסים, משם שאבתי את הידע והגישה, הכלים להתמודדות במצבים מאתגרים שונים לטיפול בילדים והדבר אפשר לי לגדל את שתי בנותיי כיאות.

כיום אני פנסיונרית החיה בנחת לצד בעלי המקסים בשיבה טובה ומוקפת באהבתה ותמיכתה הבלתי נגמרת של כל משפחתי. אנו מתגוררים במרכזה של תל אביב ונהנים ממגורים איכותיים ומלאים. דין קלינגר, הנכד היקר והאהוב שלנו, מתגורר באותו הבניין, ממש מספר קומות מעל דירתנו, וכך, זוכים אנו לראותו בכל יום ונהנים לפנק אותו.

הזוית האישית

דין תיעד גם את סבו, מנשה עקירב, במאגר המורשת. לקריאת סיפורו לחצו על הקישור: עקירב מנשה – מלח הארץ

דין: סבי וסבתי שייכים לדור הישן שכבר עומד להיכחד. הם אנשים צנועים, אוהבים את הזולת, דוגלים בעזרה הדדית והשכילו לגדל משפחה יציבה תומכת ואוהבת עם השנים. בתכנית הקשר הרב דורי, זכיתי ללמוד על חייה של סבתי ומורשת בית הוריה. בנוסף, בחרתי בתכנית 'מחוברים לחיים' להדרכה בטלפון, והחלטתי ללמד את סבתא שלי מעט מפלאי הטכנולוגיה ובחרתי בלימוד אפליקציית הווטצאפ בטלפון הסלולרי שלה. אם עד כה היה המכשיר משמש אותה רק לשיחות, הרי שהיום לאחר הרבה שעות הסברים ותרגולים, אני יכול בגאווה לומר, כי מצאנו עוד כלי המשותף לתקשורת בנינו.

סבתא למדה לשלוח הודעות ולענות להודעות בווטצאפ וכך אני יכול לתקשר איתה בעוד נדבך, וזה מקסים לראות כיצד היא כותבת לי עם העברית הרהוטה שלה, בעזרתה אני מעשיר את השפה העברית ולומד מילים ומושגים חדשים בכל יום.

המשפט המיוחד אותו אימצתי לעצמי מתוך הסיפור הוא: " לכל בעיה יש לפחות פתרון אחד" – זהו המשפט של אביה של סבתי (זכרו לברכה) אשר כמובן לא זכיתי להכיר, אך מהסיפורים שאני שומע, אני מעריץ מאוד את הדור הישן, דרך החשיבה שלו וחכמת החיים שהייתה לו.