מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, נולדתי בתאריך 27.2.1953 בערב חג פורים. כשאבי חזר מבית החולים הוא שמע ששרים את השיר "שושנת יעקב" וזה נתן לו את הרעיון לקרוא לי שושנה כי לאבא שלי קראו יעקב ואני שושנת יעקב. היום שמי שושנה גורג'י, כי התחתנתי עם סבא שלך, שאול. לפני כן קראו לי שושנה פרק.

ההורים שלי כתון ויעקב פרק עלו לארץ מעיראק בפברואר 1951 במבצע עזרא ונחמיה. בעיראק שם המשפחה היה פירקה אבל אחרי העלייה לארץ אבא שלי שינה לפרק. בשנת 1950 הוצא צו מטעם הפרלמנט העיראקי שכל מי שרוצה לעזוב את עיראק יכול לעשות כן אם יוותר על האזרחות העיראקית, על כל הזכויות שלו כאזרח עיראק ועל כל רכושו. הם עזבו את הבית וכל שהיה בו ועלו לישראל. הם היו זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים – תקווה בגיל 3 וחצי, יצחק בן שנתיים ויוסי תינוק בן שלושה חודשים. מיד כשנחתו בישראל הם הופנו לשער העלייה ומשם הופנו למחנה העולים בפרדס חנה, שם הם למדו עברית בספר עלה א ב. באותו זמן נפתחה מעברה חדשה ליד פתח תקווה, מעברת עמישב, ואליה הם עברו. הם קיבלו אוהל ומיטות שדה. מים היו צריכים להביא בדליים ממרחק. אוכל קיבלו בהקצבה בתלושים. ככה זה כשמגיעים 120,000 עולים למדינה צעירה וכל זה בחורף שמספרים שהיה קשה מאוד – היו גשמים עזים ורוחות חזקות.

אבא שלי חיפש עבודה. בזכות העברית הטובה וההשכלה שלו, הציעו לו ללכת למשרד החינוך והוא מיד התקבל למשרת מורה – המורה הראשון במעברת עמישב. הוטל עליו להסתובב באוהלים ולרשום את התלמידים כדי לפתוח את הכיתה הראשונה. זו היתה קבוצת תלמידים בגילאי 6-14 שישבה תחת עץ ולמדה עברית. אחר כך הקימו צריף, הצריף הראשון במעברה. הביאו שולחנות וכיסאות וזה היה הבסיס של בית הספר שאבא שלי לימד בו.

בינתיים המשפחה גרה באוהל בתנאים קשים. אימא שלי, שהייתה תמיד אופטימית, סיפרה שלמרות הקשיים הרגישה שמחה וחופש כי הם הגיעו למדינה שלהם, מדינת היהודים. אחרי שהרוח העיפה הרבה אוהלים החליפו את האוהלים בצריפים. הצריף שלנו היה בקרבת בית הספר והתלמידים נהגו לבוא אלינו לצריף לקבל עזרה ותמיכה גם מחוץ למסגרת הלימודים. צריף לידנו היה של סבא וסבתא שלי מצד אימא, פרחה וסלמן בורשן והילדים שלהם, הדודים שלי. יצחק (שהגיע לארץ עם תואר ראשון במתמטיקה וגוייס לחיל המודיעין, היה בין מייסדי 8200 וקיבל פרס ביטחון ישראל מראש הממשלה ושר הביטחון אז דוד בן גוריון), עזרא ונעים שהיו עדיין נערים. היינו בקשר הדוק, חם ואוהב. בילינו יחד ביום יום ואהבנו מאוד לבלות יחד.

סבא וסבתא שלי מצד אבא, לולו ואברהם פירקה, היו בפרדס חנה והיה קשה בזמנים ההם להיות בקשר ממרחק. אני נולדתי בצריף במעברת עמישב. כשהייתי בת שלוש וחצי שנים, חמש שנים אחרי שהוריי עלו לארץ, עברנו לגור בעיר פתח תקווה. השמחה הייתה גדולה. את השירותים בחוץ עם חור באדמה החלפנו באסלה בבית, את הפנסים והפתיליה החלפנו בחשמל וגז – שיפור רציני בתנאי המגורים למרות שעדיין לא היה דוד של מים חמים והיינו מחממים מים על הכיריים כדי להתרחץ. המקרר היה יותר כמו צידנית, לא הייתה אפשרות להקפאה. בלוק קרח שהיינו שמים במקרר הוא שקירר את האוכל. כמובן שאימא שלי היתה צריכה ללכת לשוק כל יום לקניות וגם שם היה שוחט שהיה דואג לעוף טרי כל יום. במשך הזמן השתדרגנו וקנינו מקרר ומכונת כביסה. כשהייתי בתיכון קיבלנו טלפון וטלויזיה. בשישי בערב אחרי הארוחה אבא שלי (שהיה אלוף בסיפורים) היה מספר לנו סיפורים עם מוסר השכל או סיפורי מתח. בכל השבוע היינו פשוט משחקים בחוץ כל ילדי השכונה במחבואים, משחקי כדור, מחניים, שבע אבנים, שבע על הקיר, חבל, קלאס, גומי, חמש אבנים, תופסת, דג מלוח וכו'. בימים ההם לא היו קונים משחקים ולא הייתה טלויזיה אבל היו הרבה מגרשים פנויים והכבישים היו ריקים, מכיון שרוב האנשים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות מכונית ולכן שיחקנו בחוץ. בשבתות בקיץ נסענו לים במשאיות ובאביב טיילנו ברגל לראות פריחה. הרגשנו גאים ומאושרים לחיות בארץ ישראל. את קשיי העליה שהוריי עברו אני לא הרגשתי כי הייתי ילדה קטנה, אני זוכרת רק גאווה ואושר לחיות בארץ ישראל, ארץ היהודים.

ליל סדר משפחתי, 1960

עד גיל 5 הייתי בבית, מכיוון שבזמנו לא היה גנון או גן טרום חובה רק גן חובה, ואחרי הגן חובה הלכתי לבית הספר היסודי קרול. לא הייתה אז חטיבת ביניים והיינו לומדים עד כיתה ח' באותו בית ספר שנקרא ביה"ס היסודי. בכיתה ז' הצטרפתי לתנועת הנוער מחנות העולים והמשכתי עד כיתה י'. פעמיים בשבוע היינו נפגשים אחרי הצהרים לפעילות של שיחות על נושאים שונים ומשחקים. בחופשים טיילנו יחד יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. חוויה מרגשת.

כשהייתי בכיתה ח', בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בשישה ימים ניצחנו את כל צבאות ערב – מצרים, ירדן וסוריה. כבשנו את סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. הארץ היתה באופוריה, הרגשנו בלתי מנוצחים.

כשסיימתי את בית הספר היסודי עברתי לתיכון ברנר. בכיתה י"א חילקו את השכבה לארבע כיתות לפי המגמה שכל אחד בחר. אני הייתי במגמה הריאלית. זו היתה הכיתה הקטנה ביותר, היינו 15 ילדים מתוכם חמש בנות. כשסיימתי תיכון עברתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים רוקחות במסגרת העתודה האקדמית. במשך השנה למדנו רגיל אך בחופשות עשינו טירונות קורס קצינים. וכשסיימנו שנה א', בשנת 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים. המצרים והסורים התקיפו אותנו בהפתעה. ניצחנו בסוף אך היו לנו הרבה אבדות. אני הייתי בעתודה האקדמית לכן הייתי באוניברסיטה, אבל המחזור שלי מהתיכון היה בשירות סדיר. שלושה מהמחזור שלי נהרגו וגם שני סטודנטים שלמדו איתי. המלחמה יצרה משבר אמון בהנהגה שהביא למהפך ב-1977, כאשר השלטון עבר בפעם הראשונה ממפלגת העבודה לליכוד בהנהגת בגין. אבא שלי שדאג תמיד לפרנסת המשפחה (היינו ארבעה ילדים קטנים ואימא שלי לא יכלה לצאת לעבוד) דחף אותנו ללמוד מקצועות אוניברסליים כדי שאם נצטרך להחליף מדינה לא תהיה לנו בעיית פרנסה. לכן אחותי תקוה לבורנטית, אחי יצחק מהנדס חשמל, אחי יוסי רופא קרדיולוג ואני רוקחת.

בתאריך 31.5.1976 – אחרי שישה חודשי היכרות, נישאנו סבא ואני באולמי אואזיס ברמת גן. אני הייתי אז קצינה רוקחת בצבא וסבא היה סטודנט לראיית חשבון. אחרי שנתיים נולדה אימא שלך מיכל והפכנו למשפחה. בהמשך נולדו גם אורית ונירית. אבא שלי, סבא רבא שלך, סיפר סיפורים גם לנכדים, ולנכדים נוספו גם שאלות חכמות בחשבון, כי אבא שלי העביר חוגים בחשבון לתלמידים מצטיינים. אימא שלך מיכל, כמו כל  הנכדים, מאוד נהנתה מהסיפורים ומהשאלות החכמות בחשבון. כשאני ושאול הפכנו לסבא וסבתא את הסיפורים החלפנו בהקראת ספרים ואת השאלות והחידות אנחנו ממשיכים עד היום. היה חשוב לנו לתת לבנות השכלה כדי שתהיה להן אפשרות להתפרנס בכבוד, השפעה של הבית שגדלנו. מיכל ונירית נשות הייטק ואורית רופאה. בילדותי כמעט ולא היו חוגים לילדים ואני למדתי נגינה, תחילה חליל ואחר כך אקורדיון. אהבתי ועדיין אני מאוד אוהבת נגינה. השתדלתי להעביר לבנות את אהבת המוסיקה. כולן למדו לנגן. אימא שלך ניגנה באורגן, אורית בחליל צד ופיקולו ונירית בחליל צד. אורית ניגנה בתזמורת צה"ל חליל צד ופיקולו ועכשיו היא מנגנת בתזמורת הרופאים העולמית.

סבתא מנגנת על אקורדיון בילדותה 

יש לנו מכונית ותמיד אהבנו לטייל. כל שנה יצאנו לנופש משפחתי בבית מלון או בבית הארחה של הקיבוצים, מטיילים ונהנים ביחד. לטוס לחו"ל היה יקר מדי. הפעם הראשונה שטסנו לחו"ל הייתה כשהיינו הורים לשניים. כמובן שאחר כך הטיסות הפכו לזולות יותר וטסנו גם עם הבנות, אבל בשנתיים האחרונות לא טסנו בגלל מגיפת הקורונה. גם עכשיו אנחנו משתדלים לצאת לחופשה שנתית עם כל המשפחה – ילדים ונכדים לוילה לבלות יחד. מקווים להמשיך במסורת הזאת. שש שנים עברו מאז שאני וסבא שלך יצאנו לפנסיה. אני הייתי מנהלת בית מרקחת בשירותי בריאות כללית וסבא סגן חשב בחברת הביטוח דיקלה.

זהו סיפור חיינו עד כה, ממנו למדנו שתמיד צריך לשמור על אופטימיות, תמיד צריך שתהיה תקוה, להסתכל על חצי הכוס המלאה. לא תמיד החיים הולכים לפי התכנון הראשוני שלנו אבל זה לא אומר שתכנית חלופית היא פחות טובה  – לפעמים היא יותר מוצלחת.

הזוית האישית

ירון מאירוביץ: היה לי כיף להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" ולמדתי המון דברים חדשים על המשפחה שלי. אני רוצה להגיד תודה רבה לקלאודיה רונן, המורה המובילה.

בן זוגה של שושנה, שאול ג'ורג'י, תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת. לקריאתו לחצו על הקישור: הסיפור המשפחתי של שאול ג'ורג'י