מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל שהם. נולדתי ב-28 באוגוסט שנת 1943 בישראל בתל אביב. ההורים שלי הגיעו שניהם מאירופה. אבי מפולין ואמי מליטא. אבי עלה לארץ בשנת 1926 כאשר היה בן 18. הוא עבד בבניין ובשמירה ומאוחר יותר גם כחייט. לאחר מאמצים רבים הוא הצליח להביא את כל משפחתו כארץ לפני המלחמה. אמי עלתה במסווה של דיילת ביריד המזרח שהיה בתל אביב וחמקה מתחת לאפם של האנגלים ששלטו אז בארץ. למעשה עלייתה הייתה בלתי חוקית. משפחתה גם הצליחה לעלות לארץ לפני המלחמה חוץ מאחות אחת שביחד עם בעלה ובנה נספתה.

בילדותי גרתי בשכונת פלורנטין בתל אביב עם שני הוריי ושתי אחיותיי. בשכונה היו תושבים מכל העדות: אשכנזים, מזרחים, ספרדים, יוונים, בולגרים, תורכים, בוכרים, עיראקים, פולנים, רוסים, רומנים ועוד. בשכונה נשמע שפות שונות אך בעיקר דיברו עברית, היו מאכלים שונים וריחות מעוררי תיאבון… ובכלל היה צירוף של תרבויות, עדות ומקורות. מאוד מעניין ומהנה. בנוסף גם לא היה מתח בין העדות והאווירה הייתה מאוד טובה. כילדים שיחקנו ביחד בעיקר ברחוב: מחבואים, תופסת, חמש אבנים ועוד ועוד. מה שכן היה מאוד חסר, זה מגרשי משחקים וגינות או עצים.

למדתי בבית הספר "אחד העם" שהיה במרכז העיר ורחוק מהבית והלכנו ברגל את כל הדרך (על מכוניות לא חלמנו עדיין). בחורף היינו מגיעות רטובות עד לשד עצמותינו. למעשה עשו אינטגרציה בין ילדי המרכז והשכונות מדרום העיר, שזה ראוי לציון לשבח. בית הספר היה טוב, המורים השקיעו בלימודים והילדים התייחסו למורים בכבוד.

מלבד שיעורי הלימוד היו דברים נוספים חשובים לא פחות – היה חוג דרמטי שהניב הצגות להורים ולילדים, שיעורי מוסיקה ונגינה בחליל, ציור, תפירה, נגרות וגם גינת ירק שאהבתי מאד. הייתי בתנועת הצופים ואהבתי את הפעולות והטיולים.

הדבר שאהבתי ביותר היו נסיעות לדודים במושב (גבעת חן ליד רעננה) שם ביליתי בחופשים. החיים במושב קסמו לי. אהבתי את בעלי החיים – פרות תרנגולות חתולים ואת הטיפול בהם. זכיתי לראות המלטות ולנסוע בעגלה רתומה לסוס. אהבתי את ריחות ההדרים והירק ואת ריח המחלבה כשמביאים את כדי החלב בערב.

בגיל 15 עברתי לקיבוץ גשר הזיו לחברת הילדים, בלי הוריי או אחיותיי. מיד הרגשתי טוב כמו דג באקווריום. למדתי שם בתיכון ואהבתי את החיים בטבע והקירבה לים.

בצבא שירתי שנתיים בחיל האוויר בבקרה שהיה אז תפקיד חשוב, רגיש ואחראי. בעיקרון מה שעשיתי זה לפקח ולדווח על תנועת המטוסים ולהתריע במקרים חריגים.

בן זוגי ואני היינו באותה כיתה. למעשה הכרנו בגיל 15 – הוא נולד בקיבוץ בית הערבה שננטש במלחמת העצמאות ובמקומו הוקמו הקיבוצים גשר הזיו וכברי. נישאנו לאחר השירות הצבאי, נולדו לנו ארבע ילדים והתברכנו בנכדים.

במשך השנים עבדתי בגן ילדים (כעשר שנים), אהבתי את הילדים ונהניתי לעבוד איתם. עבדתי גם בריפוי בעיסוק בבית חולים לוינשטיין ואחר כך בכמה מקומות כמזכירה. למדתי קורסים שונים –  רפלקסולוגיה (ועסקתי בזה), אמנות – ציור, פיסול וצורפות. כל השנים אני מפסלת ויוצרת תכשיטים.

לסיכום, הדבר החשוב ביותר בעיני זאת המשפחה, הרגעים השמחים שאנחנו ביחד הם רגעי האושר שלי. עזרתי לטפל בנכדים, אני מאד קשורה אליהם ואוהבת את כולם.

המסר שלי לדור העתיד הוא לשמור מכל משמר על יחסים טובים, להיות מעורבת אבל לא להתערב, לתת לכולם תשומת לב ולקבל הכל באהבה.

הזוית האישית

יהלי הנכדה המתעדת: מאוד נהנתי מכתיבת הסיפור. למדתי על סבתי הרבה בעיקר על ילדותה והכרתי אותה הרבה יותר לעומק.

יהלי שהם תרמה סיפור נוסף למאגר על סבה אלון גלילי, לקריאת הסיפור לחצו על הקישור: אלון גלילי – בראש ובראשונה צריך להיות בן אדם