מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון גלילי, נולדתי בתל אביב בתשיעי בנובמבר 1945. נולדתי בבית חולים קטן ליולדות, שהיה קרוי עין גדי ברחוב מזא"ה, בתקופת המנדט הבריטי. סיפור מעניין בנוגע ללידה שלי הוא, שבאותו זמן שנולדתי הבריטים הטילו עוצר, ואחי שהיה אז בן שש ואבי הלכו כל הדרך מביתנו ברחוב נווה שאנן בדרום תל אביב למרות העוצר עד לבית החולים רק בשביל לבקר אותי ואת אמי.

הוריי

ההורים שלי שניהם ילדי פולניה. אבא שלי מקרקוב ואימא שלי מעיירת נופש בהרים הקרפטים שנקראת זקופנה. אבא שלי סיים את בית הספר התיכון העברי בקרקוב שהיה בית ספר עם תודעה ציונית הדוקה, הוא למד רפואה בצ'כוסלובקיה והכיר את אימא שלי בביקור בזקופנה. כאשר סיים את לימודיו הם התחתנו ועלו מיד ארצה. מבחינת אבי זה היה המימוש של תחילת חייו, להגשים את הציונות ואת השליחות הרפואית. הם עלו ארצה בשנת 1936, המשפחות שלהם נשארו בפולניה ולאמיתו של דבר חוץ מאח אחד של אימא שלי כולם נספו בשואה, כך שלי מעולם לא הייתה משפחה חוץ משני הורים ואחי.

ילדות ונעוריי

בערך בגיל שנה משפחתי עברה לגור בדירה ברחוז מזא"ה 24. ברחוב הזה למדתי בבית הספר העממי בלפור ובבית הספר התיכון עירוני ה', שרק מאוחר יותר עבר לרחוב ירמיהו. מן הסתם, רוב פעילות הילדות שלי הייתה ברחוב הזה (מזא"ה). הייתה גינה שקראו לה 'גינת שטראוס', בין רחוב מזא"ה לרחוב בלפור, בה היינו מבלים הרבה זמן כילדים, כמובן הייתה החצר של הבית, הרחובות עצמם וכדורסל וכדורגל שיחקנו הרבה במגרשי בית הספר.

אני אף פעם לא התאמצתי בלימודים, הם גם לא עניינו אותי במיוחד. אני חושב שזה נבע מכך שהמורה שלי בכיתות א', ב', ג', זהבה ביסקר ז"ל, מאוד אהבה אותי ופינקה אותי וזה לימד אותי שאני יכול גם לא להכין שיעורים ולהקשיב ולהתחמק מזה ולא יבואו אליי בטענות.

היה לנו מנהל בבית הספר היסודי בלפור שהיה דמות חינוכיות מאוד משמעותית, הוא גם היה המורה שלנו לחשבון והוא היה אימת בית הספר. יום אחד בכיתה ז' אמרה לי המורה: "המנהל כיתוב קורא לך". לכיתוב היית הולך כשעשית משהו איום ונורא. אני לא ידעתי אם עשיתי, לפחות לא חששתי והחלטתי שזה גם לא כל כך מפחיד אבל הייתי מופתע: "מה אני צריך לעשות אצל המנהל כיתוב?" חשבתי לעצמי. נכנסתי לחדר שלו והוא אמר לי "אלון, אתה בכיתה ז'. יש לך ציונים של שליש ראשון, הציונים של השליש השני הם אלו שמכריעים לאיזה בית ספר תיכון אתה תלך, אתה לא מתאמץ, אתה ילד מוכשר אבל אתה לא רוצה, ואם אתה תמשיך כמו שאתה אתה תקבל תעודה של שליש שני בכיתה ז' שאתה תוכל ללכת לכיתה ח' בבית ספר גאולה או בית ספר שלווה, אולי" – אלו היו בתי ספר שהיו ידועים בכך שתלמידים לא טובים הלכו אליהם. "אולי יישלחו אותך לבית ספר מקצועי". בסביבה הפולנית של אז – אם ילד הלך לבית ספר מקצועי זה היה נחשב כישלון קולוסאלי. הוא הוסיף: "אם אתה לא תתאמץ בשליש הזה אתה תמצא את עצמך בלי בית ספר בכלל, לך עכשיו ואני רוצה לראות אותך מתקן את הציון שלך בחשבון ובדברים אחרים". אני זוכר שכיתוב לא הצליח להפחיד אותי אז, אבל עבר בראשי שדני אחי הבכור למד בבית ספר תיכון עירוני ה' ותיכון עירוני ה' יחד עם תיכון עירוני א' היה נחשב כאחד משני בית הספר התיכונים המובילים, ועבר לי בראש: "אח שלי בעירוני ה ואני אלמד בגאולה?" אז עשיתי מאמץ די קטן, שגם הוא קילקל אותי, תיקנתי את הציונים שלי בכיתה ז' ומצאתי את עצמי בתיכון עירוני ה' שבאמת היה בית ספר נפלא (לא שאני למדתי), אבל אני יודע ממרחק השנים שהמורים שלנו היו מעולים.

החוויה של בית הספר שלי הייתה החוויה החברתית, אני נהניתי מכל יום בכיתה חוץ מעניין הלימודים, שלא עניין אותי. אני זוכר שלקראת טקס הסיום של כיתה י"ב הרגשתי שאני מתרגש, שחבל לי, ושיש משהו שמאותת על סיום הילדות, ולא כל כך באלי להיפרד מהילדות.

שירותי הצבאי

בשירות הצבאי שלי שיבצו אותי למסגרת שעסקה אז בחקירות צעד, חיילים שהתמודדו עם בעיה משפחתית קשה בין אם כלכלית בין אם הבריאות של ההורים ובין אם נסיבות אחרות – היו זכאים להגיש בקשה או לתמיכה כלכלית או למעבר לשירות קרוב לבית או לשחרור מוקדם מהצבא או שלושתם יחדיו, וכדאי לאשר את הבקשות שלהם. היה צורך במה שנקרא 'חקירה'. אנחנו היינו הולכים לבתים של ההורים ומקיימים "חקירה" של המשפחות. היו לי שני בוסים, שניהם אזרחים עובדי צה"ל, אנשים מופלאים, ואמנם תפקידם היה לשמור על האינטרס של הצבא, לא לבלוע בלופים ולהיענות לבקשה על יסוד עובדות לא נכונות – הינחו אותנו ברוח שקודם כל מאוד מכבדים את המשפחות, אנחנו לא באים עם חשדות, אנחנו לא באים עם תובנה שכולם מנסים להגזים, לרמות, לזכות בטובות הנאה שלא מגיעות להם, אבל צריך לוודא, ודרך העבודה הזו אני נחשפתי לכל השכונות הקשות של תל אביב והסביבה עד המעברות שהיו באזור פתח תקווה. נחשפתי לכל העדות שהיו קיימות במדינת ישראל הדי צעירה אז (אני מדבר על שנת 1964).

החשיפה הזאת לימדה אותי המון, לימדה אותי על האריג המיוחד שממנו מורכבת מדינת ישראל על הגיוון שבזה ומצד שני על הבעייתיות, התפקיד גם לימד אותי להכיר בקשיים של חלק גדול מאוד באוכלוסיה שלנו. נחשפתי לנסיבות שונות לחלוטין של שברים הן מעצם ההגירה ואי ידיעת השפה, הן כתוצאה מהמעבר מהעיסוקים הכלכלים הקודמים לעיסוקים אחרים שלא היו מיומנים בהם ולכן הפרנסות לא היו, אני חושב שזה משהו שהולך איתי עד עצם היום הזה ואני הייתי ממליץ להרבה אנשים צעירים לעבור את החוויה הזו.

לימודים ומקצוע

הלכתי ללמוד משפטים משום שאצל אבא שלי לא הייתה בכלל אופציה לא ללמוד לימודים גבוהים, ואבא שלי עמד על כך שאנחנו נעשה החלטות ונבחר מקצוע ונלך ללמוד. אני חושב שללא הלחץ הזה מהבית וללא המודעות לכך שאין סיכוי לברוח מזה, לא הייתי עושה זאת. נאלצתי לבחור, ואני בחרתי משפטים די כברירת מחדל באותה עת. היה מאוד קל להתקבל ללימודי משפטים. התחלתי בשלוחת הפקולטה של אוניברסיטת ירושלים בתל אביב וכעבור שנה עברתי לירושלים, שם היו לי עוד שלוש שנים  את השנה הראשונה של הלימודים בשלוחה בתל אביב עשיתי במקביל לצבא. אני לא יכול להעיד על איזו חווית לימודים מעניינת. לא כל כך אהבתי את הסביבה שבה הייתי וגיליתי מהר מאוד שמה שנדרש מאיתנו הוא סטנדרט נמוך משנדרשנו בתיכון ,ואז עברתי לירושלים. בירושלים הייתה לי תקופה חוויתית מאוד, לא בזיקה ללימודים אלא רק בזיקה למסגרת הסטודנטיאלית. תוך כדי שנה ד' התחלתי סטאז' בפרקליטות המדינה בירושלים במחלקה האזרחית. הממונה שלי היה עורך דין ומשפטן דגול ששמו היה ד"ר מרטין אלטס, אין לי ספק שהחוויה של שנת הסטאז' הראשונה תחתיו והתובנה שמוטלת עליי עבודה שהיא מבחינת אחריות כלפי מישהו אחר, היא משהו ששינה את כל יחסיי לחיים ולמקצוע. עבדתי ברצינות ועבדתי הרבה ואני זוכר שבעיקר התלהבתי מהעובדה שנכנסים בבוקר ליום עבודה ארוך, מסיימים אותו בשעה לא ברורה בערב או בלילה ולא משעמם לדקה וזה היה המון. זוהי תחילת דרכי המקצועית.

בסוף שנה ד' עברתי לתל אביב (לאחר שנה תחת ד"ר אלטס) בדיוק לאחר נישואיי. אני אמנם מאוד אהבתי את מקום העבודה שלי בירושלים, אבל להודות על האמת, לא כל כך אהבתי את ירושלים, לכן התחתנו וחזרנו לתל אביב. המשכתי את הסטאז' שלי בפרקליטות המחוז בתל אביב ונשארתי בתום הסטאז כעורך דין במשך שבע שנים בפרקליטות, עבדתי מאוד קשה, נתנו לי הזדמנויות מדהימות בשביל איש צעיר ועורך דין בלתי מנוסה, הייתי סגן פרקליט והחלטתי שאני עוזב. לא בגלל שלא היה לי טוב בעבודה ולא בגלל שלא רציתי להיות עובד מדינה, ראיתי בזה כבוד ושליחות, אבל בשלב מסוים הרגשתי שלמרות שאני מצליח בעבודה של הופעה בבית המשפט, אני לא רוצה שזה יהיה כל חיי ואז נפרדתי ברגע מהפרקליטות ועברתי למשרד הנוכחי שלי בעצם בתחום שונה לחלוטין. מאז אני באותו משרד, שותף בו וממשיך לעבוד ולאהוב את עבודתי.

נישואין ובניית משפחה

הכרתי לראשונה את דפנה אישתי – כמה שזה אולי ישמע לך משונה – בגיל שמונה. אני, כאמור, גרתי ברחוב מזא"ה ודפנה גרה ברחוב נחמני ולהורים שלי הייתה חברה טובה שהייתה מורה בבית ספר עממי בו דפנה למדה, היא הייתה חברה קרובה של ההורים של דפנה והיא מאוד אהבה את דפנה, היה לה קשר מיוחד איתה. יום אחד היא באה לבקר אצלנו והיא הביאה את דפנה איתה, ושנינו זוכרים את הביקור הזה. לאחר מכן לא היה לנו קשר. מדי פעם הייתי הולך למכולת שברחוב נחמני פינת מונטיפיורי והייתי רואה את דפנה, שזיהיתי אותה יושבת בכיכר בספסל עם החברים שלה מבית הספר שלה. נפגשנו לאחר מכן בתיכון עירוני ה' בכיתה ט' ודפנה דרך אותה חברה שלה שהכירה את הוריי זיהתה את הקשר ההיסטורי שלנו ובסוף כיתה ט' נהיינו זוג, וכמו שאומרים ההמשך הוא ההיסטוריה – אנחנו נישאנו בשנת 1968, גרנו בתל אביב. כרמית הבת הבכורה שלנו נולדה בשנת 1973, גרנו אז ברחוב בארי, אני עוד עבדתי בפרקליטות. עינת נולדה כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ואני יכול להגיד שאני חושב שהחוויה החשובה והמשמעותית בחיי זה לראות את גדילת הילדות שלי.

מסר לדור הצעיר

המסר שלי לדור הצעיר, שהוא לא בהכרח משתנה נוכח אירועי הימים הללו הוא – שבראש ובראשונה צריך להיות בן אדם. אי אפשר להתפשר על העניין הזה, אי אפשר להגיד אני עושה טוב משהו ולכן זה לא חשוב אם אני בן אדם או לא. שניים – ערך ההשכלה, כמי שרוב שנות לימודיו לא התייחס ברצינות ללימודים, מותר לי להגיד שהשכלה היא ערך וכלי שאין לו שיעור. אי אפשר לוותר על השכלה. רכישת השכלה משפיעה על כל מהלך חייך גם אם במובן של העיסוק המקצועי של ההישגים הכלכליים או האחרים, וגם במובן האישי של חייך הפרטיים, חיי המשפחה שלך ומה שאתה יכול לתת או להשאיר או לחלוק עם הקרובים שלך.

הזוית האישית

יהלי: נהנתי מאוד מכתיבת העבודה, מהכרת סבא שלי דרך ילדותו וניעוריו