מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שולה כהן. עליתי לארץ ממרוקו בגיל 9 בשנת 1963 ונולדתי בתאריך 5.8.1953. גרנו בעכו והתגוררנו בשיכון, בבית של שני חדרים עבור שבע נפשות. למדתי בבית ספר דתי בשם בית יעקב.

העלייה לישראל ממרוקו

בזיכרון הילדות שלי, באו אלינו לבית במרוקו אנשים ציונים (אשר דאגו לעלייה לארץ) ואמרו לאבי להתארגן ובשעה 4:00 לפנות בוקר להיות מוכנים ליציאה. יצאנו מביתנו ונכנסנו למונית, לקחו אותנו למקום שבו ריכזו את כל מי שהיה צריך לעלות לארץ. באותו יום כבר עלינו על מטוס עד למחנה העולים בגיברלטר, שם היו כל העולים ושם שהינו תקופה של שלושה-ארבעה חודשים. דאגו לנו למאכלים בסיסיים והשאר קיבלו הוריי תלושים והלכו לקנות אוכל. בתור ילדים היה כיף מאוד ביחד: צחקנו, השתוללנו, ועשינו כיף יחד.

אחרי תקופה מסוימת כל המשפחות עזבו את המקום. העלו אותנו לאונייה בשם "פלמיניה", אחרי שבוע הגענו לארץ ישראל, לנמל חיפה. דוד שלי שעבד בסוכנות חיכה לנו בנמל והייתה התרגשות רבה. מהנמל נסענו אל דודי, הוא הסביר לנו על הארץ, לימד אותנו על התרבות בארץ והדריך אותנו. כל המשפחה הגיעה אל דודי, שמחנו לראותם, שוחחנו, צחקנו ונהנינו. משם נסענו לעכו, לבית החדש שקיבלנו. כשאבי קיבל את צרור המפתחות של הדירה חשב שזה בית גדול לפי מספר הנפשות (שבע נפשות). כשהגענו לדירה פתחנו את הדלת ראינו בית קטן יחסית, סלון קטן, חדר שינה אחד, שירותים קטנים ומטבח קטן.

מלחמת ששת הימים

הוריי רשמו אותי ואת אחיי לבית ספר דתי – בית יעקב, ושמו אותי בכיתה ד' בגיל 9 . לאט לאט התחלנו ללמוד את השפה העברית ואת מה שלמדנו לימדנו את ההורים בבית. עברו שנתיים מאז, הייתי בת 11, בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כילדים מאוד נלחצנו, פחדנו ונבהלנו, לא ידענו מה קורה ואיך המלחמה מתנהלת. התפללנו שצה"ל ינצח והיינו בטוחים בצבא שלנו. בכל פעם שהייתה אזעקה, נכנסנו לבורות שחפרו לכל שכונה לפני המלחמה. היו שקי חול ששמו בשוליים של כל בור ושם חיכינו עד שסימנו לנו לצאת. צוות הג"א היו כמו משטרה שהסתובבו בשכונות, עזרו והדריכו אותנו איך אנחנו אמורים להתנהג בזמן

ישראל בידינו!

בזמן המלחמה, הג"א גם סיפקו מצרכים בסיסיים לאנשים שלא יכלו לקנות או לצאת מהבית. כשידענו שירושלים בידינו, השמחה הייתה גדולה! אז עשו מסיבות, בירכו את צה״ל וחגגו. כל היום שמענו את השיר של נעמי שמר "ירושלים של זהב", מההתרגשות היו לנו דמעות בעיניים.

סיפורו של חפץ

סבתי קיבלה חנוכייה מהוריה לפני 50 שנה. החנוכייה עשויה מנחושת ומשמשת להדלקת נרות חנוכה. בכל חג חנוכה כל המשפחה הייתה מתאספת ביחד להדליק נרות חנוכה, להכין סופגניות, ספינג' תה ובעיקר מספרים סיפורים אחד לשני.

החנוכייה שעוברת במשפחה

הזוית האישית

סבתא שולה: היה לי מאוד כיף ומעניין לבלות עם נכדתי ולשמוע את כל הסיפורים של הסבים והסבתות האחרים במסגרת התכנית.

ירדן: לי היה ממש מעניין לגלות על סבתי דברים חדשים דרך הסיפורים ולבלות איתה קצת זמן איכות מיוחד.

שולה כהן תרמה סיפור נוסף אל מאגר המורשת בשנת 2020, לקריאתו לחצו על הקישור: העלייה של סבתא שולה לישראל