מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שולה כהן. עליתי לארץ ממרוקו בגיל 9 בשנת 1963 ונולדתי בתאריך 5.8.1953. גרנו בעכו והתגוררנו בשיכון (בית של שני חדרים עבור שבע נפשות). למדתי בבית ספר דתי בשם בית יעקב.

אני כפעוטה

העלייה לישראל ממרוקו

בזיכרון הילדות שלי, באו אלינו לבית במרוקו אנשים ציונים (דאגו לעלייה לארץ) ואמרו לאבי להתארגן ובשעה 4:00 לפנות בוקר להיות מוכנים ליציאה. יצאנו מביתנו ונכנסנו למונית, לקחו אותנו למקום שבו ריכזו את כל מי שהיה צריך לעלות לארץ. באותו יום כבר עלינו על מטוס עד למחנה העולים בגיברלטר, שם היו כל העולים ושם שהינו תקופה של שלושה -ארבעה חודשים. דאגו לנו למאכלים בסיסיים והשאר קיבלו הוריי תלושים והלכו לקנות אוכל. בתור ילדים היה כיף נורא ביחד צחקנו, השתוללנו, ועשינו כיף יחד.

המשפחה

אחרי תקופה כל המשפחות עזבו את המקום. העלו אותנו לאונייה בשם "פלמיניה" ואחרי שבוע הגענו לארץ ישראל לנמל חיפה. דוד שלי שעבד בסוכנות חיכה לנו בנמל והיתה התרגשות רבה. מהנמל נסענו אל דודי, הוא הסביר לנו על הארץ, לימד אותנו על התרבות בארץ והדריך אותנו. כל המשפחה הגיעה לדודי, שמחנו לראותם, שוחחנו, צחקנו ונהננו. משם נסענו לעכו, לבית החדש שקיבלנו.

בילדותי

כשאבי קיבל את צרור המפתחות של הדירה חשב שזה בית גדול לפי מספר הנפשות (שבע נפשות). כשהגענו לדירה פתחנו את הדלת ראינו בית קטן יחסית, סלון קטן, חדר שינה אחד, שירותים קטנים ומטבח קטן.

הוריי רשמו אותי ואת אחיי לבית ספר דתי -בית יעקב – ושמו אותי בכיתה ד' בגיל 9 . לאט לאט התחלנו ללמוד את השפה העברית ואת מה שלמדנו לימדנו את ההורים בבית. עברו שנתיים מאז, הייתי בת 11, בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כילדים נורא נלחצנו, פחדנו ונבהלנו, לא ידענו מה קורה ואיך המלחמה מתנהלת. התפללנו שצ"הל ינצח והיינו בטוחים בצבא שלנו. בכל פעם כשהייתה אזעקה נכנסנו לבורות שחפרו לכל שכונה לפני המלחמה. היו שקי חול ששמו בשוליים של כל בור ושם חיכינו עד שסמנו לנו לצאת. צוות הג"א היו כמו משטרה שהסתובבו בשכונות, עזרו והדריכו אותנו איך אנחנו אמורים להתנהג בזמן המלחמה. הג"א גם סיפקו מצרכים בסיסיים לאנשים שלא יכלו לקנות או לצאת מהבית. כשידענו שירושלים בידינו השמחה הייתה גדולה! אז עשו מסיבות, ברכו את צה״ל וחגגו. כל היום שמענו  את השיר של נעמי שמר "ירושלים של זהב", מההתרגשות היו לנו דמעות בעיניים.

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

נויה: היה לי מאוד כיף ללמוד על הילדות של סבתא ולעבוד איתה.

סבתא שולה: כסבתא היה לי מאוד כיף לעבוד עם נכדתי נויה ולספר לה את סיפור הילדות שלי.

שולה כהן תרמה סיפור נוסף אל מאגר המורשת בשנת 2024, לקריאתו לחצו על הקישור: הגעגוע אל ארץ האבות (ארץ ישראל)