מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה כהן, נולדתי וגדלתי בתל אביב בימים של טרום המדינה. נולדתי בשנת 1936 בחודש נובמבר בבית החולים הדסה בתל אביב בפלשתינה.

אימא שלי רינה טוויג, נולדה בבגדד שבעיראק והגיעה ארצה בשנת 1920 – לא עם ההורים שלה, אלא עם הדוד שלה – דוד שאשא – והסבתא החביבה ממשפחת זילכה. אבא, מרדכי טוויג, נולד בבגדד ומשפחתו הגיעה ארצה גם באותה תקופה בשנות העשרים. הוריי נישאו על ידי שידוך של אחד המכרים, סיפור חייהם הוא סיפור המדינה.

ברחוב שגרנו בו – רחוב יחיאלי (היום המתחם נקרא "מרכז סוזן דלל") בתל אביב הקטנה. היו שני בתי ספר, האחד – בית ספר יחיאלי והשני – בית הספר "כל ישראל חברים". אני למדתי בבית הספר "כל ישראל חברים" (אליאנס).

הבית בנוה צדק

בילדותי היו ימים יפים, כאשר כל בוקר מופיע מחלק הנפט ומחלק הקרח (אז בזמנו לא היו מקררים). היה ארגז דמוי מקרר, החלבן היה מופיע עם כדים גדולים ומכלים ומחלק את החלב שמגיע רכוב על אופניים. במשך היום היינו שומעים את קול החליל כשהשכנים הערבים עברו עם עדר העיזים וחלבו את החלב הטרי. זה קרה לפני מלחמת העצמאות בקום המדינה. כל זה חלף, והגיעו העולים המעפילים.

כ"ט בנובמבר 1947

ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה: הסיפור התחיל בשעת ערב, כולם הקשיבו לרדיו בעת שהקריאו את שמות המדינות התומכות בהחלטת החלוקה של האו"ם. אני הייתי בת 11, כולנו ישבנו וחישבנו את מספר התומכים בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לפליאתנו התברר שיש מספר רב של מדינות התומכות בהקמת מדינה עצמאית יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל. השמחה הלכה ורבתה, עד שפרצה ללא גבול – עם היוודע התוצאה: האו"ם תומך בהקמת מדינה יהודית בארצנו! השמחה פרצה מהבתים אל הרחובות: כולם מאוד התרגשו ויצאו לרחובות הראשיים של תל אביב, כולם התחילו לרקוד ולשיר. לריקוד שהם רקדו קראו "ריקוד הורה", בעלי הקיוסקים חילקו משקאות חינם. כל הלילה כולם רקדו ושרו, השמחה הייתה גדולה.

כבר באותו ערב החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות. תחילה העבירו את ספרי התורה אל עליית הגג בביתנו כדי להגן עליהם, אבל כעבור זמן-מה נפלה פצצה על גג הבית. הירייה הראשונה שנורתה על השכונה שלנו מכיוונה של יפו לתל אביב כוונה לבית שלנו ופגעה בו. למרבה המזל אירע נס: הפצצה חדרה אך לא התפוצצה, ורק כשבאו לקחת את ספרי התורה, גילו לחרדתם את נפל הפצצה. בתקופת המלחמה תחילה עברנו ללמוד בגימנסיה הרצליה בשעות אחר הצהריים, כי השהות בין כתלי בית הספר הייתה מסוכנת, אחר כך עברנו לגור בבתים של קרובי משפחה ולבסוף עברנו יחד עם כל תושבי הסביבה לבית הדר. לאחר מכן עברנו לשיח' מוניס כפליטים (כיום נמצאת שם אוניברסיטת ת"א), שכונה שנכבשה על ידי כוחותינו. בשייח' מוניס לראשונה גיליתי ונודע לי על פרי לא גדול, בשרני בצבע אדום וטעמו מתוק ועסיסי – היה זה תות השדה, שאני אוהבת עד היום. אבא הסתכן יום יום והלך לעבודתו.

ביום הכרזת המדינה, ה' באייר 1948, שמענו את קולו של בן גוריון בוקע מהרדיו ומכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – שוב נפתחו הדלתות ואנשים נשפכו אל הרחובות בשאגות שמחה, נוצרו מעגלי ריקודים ספונטניים. שירה אדירה נשמעה בכל האזור, שוב נפתחו הקיוסקים והגזוז נשפך כמים. כמעט איש לא עצם עין באותו ליל יום שישי, ה- 14 במאי. אבל הלחימה רק התגברה. אבא שלי, מרדכי טוויג, השתתף בלחימה, אבל לא כל הזמן כי עבודתו נחשבה חיונית, לכן הוא נקרא ללחימה רק בשעת בצורך. לאחר שהסתיימה המלחמה חזרנו לביתנו בנווה צדק.

התמונה הזו צולמה למזכרת באותו היום של הכרזת העצמאות – אני (בתיה) במרכז התמונה עם אמי רינה משמאל, עם שני אחיי – מנו על ידיה של אמי ויוסי עומד לפני, והשכנה עם בנה

שירה וסבתא בתיה – הסיפור המלא

הזוית האישית

סבתא בתיה: לכל אחד יש את ההיסטוריה שלו, ולכולם יש מה לספר כמו בסרט, והחיים זורמים: נולדים, לומדים, נעשים בוגרים ומשרתים בצבא, בונים את העתיד בחיי משפחה. יש לנו ארץ נהדרת אם נדע לשמרה, אם נדע לאהוב אותה כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. אהבת והבנת הזולת, קשרי משפחה הדוקים, לעבד את אדמתנו בצורה נכונה, נבנה את מדינתנו בשלווה ולא בקנאה ומלחמה, פשוט כי לא רק אנחנו קיימים, אלא גם הזולת. חשוב להקפיד על הידברות, הבנה וחברות. אם טעינו, יש מי שיורינו את הדרך הנכונה.