מאגר סיפורי מורשת

שמי מעיין וקס, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי אמיר וקס, סבא שלי. סבי, היה הראשון מבני משפחתו שנולד בישראל ולא במזרח אירופה לכן קראו לו בצחוק "האסייתי הראשון".  גם סבא וגם סבתא שלי השתתפו איתנו בתכנית. אני תעדתי את סיפורו של סבא אמיר והדס תיעדה את סיפורה של סבתא לאה.

סבא אמיר מספר:

"נולדתי בתל אביב בשנת 1953. שני הוריי, אירנה לבית קריגר וגרשון וקס, נולדו בפולניה, בשנים 1921 ו-1920 ועלו ארצה בשנת 1949, יחד עם אחי, שנולד במחנה עקורים "ברגן בלזן" בגרמניה. סיימתי את הטכניון בהנדסת חשמל ואז הכרתי את אשתי (סבתא של מעיין) לאה לפידות, שלמדה אומנות. התאהבנו והתנשקנו בפעם הראשונה ליד בניין הפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, כאשר נוף המפרץ היפה משקיף עלינו.

את השירות הצבאי עשיתי בחייל אוויר כמהנדס מערכות טיסה. בהמשך נסענו עם ילדינו הקטנים, זאב (אבא של מעיין) ואיתן לארצות הברית, שם למדתי לתואר מתקדם. התמחתי בתכנון מכשור רפואי ומאז עבדתי גם בארצות הברית וגם בישראל בפיתוח מכשירים רפואיים בתחום הקרדיולוגיה. אילו מכשירים המצילים חיי אדם ונמצאים בבתי חולים, בישראל ובעולם.

כאשר נולדתי הייתי הראשון שנולד בישראל, בניגוד לכל שאר המשפחה, שנולדו בפולניה. ולכן, השנים הראשונות התאפיינו בשילוב בין התרבות במזרח אירופה לבין התרבות בישראל. ובנוסף, שמיעת כל הסיפורים שאירעו במזרח אירופה לפני ובמשך המלחמה יחד עם התפתחות והתאקלמות בישראל. לדוגמא, שמעתי הרבה פולנית ואני יודע קצת לדבר את השפה, וגם אכלתי אוכל טיפוסי פולני כמו: מרק בורשט, כבד קצוץ, כרוב מבושל, "נלשניצקי" שזה בלינצ'ס גבינה, ועוד. בנוסף, במסגרת תרבות פולניה הגבוהה בקראקוב, המקום שאימא נולדה וחיה בו עד גיל 18, למדתי צרפתית בשגרירות צרפת וגם לנגן על פסנתר עם מורה פרטית. ו"כמובן" גם הלכתי עם אימא לאופרות.

היה מקובל שבתרבות במזרח אירופה, יהודים שגרו בערים הגדולות, כמו קראקוב העיר שבה אימא גרה, בחרו במקצוע חופשי כמו רופא, עורך דין או מהנדס. לדוגמא, סבא היה מהנדס אזרחי עם התמחות בבניית גשרים, ו"סבא" שני היה רופא עם התמחות בקרדיולוגיה. בזכות המקצועות האלו, שהיו נדרשים ביותר בזמן השואה, ולמרות שנתפסו כשבויים על ידי הנאצים, הם הושארו בחיים.

אורח חיים זה הוטמע גם בנו. ולכן "נדרש" להצטיין בתיכון ואחר כך, ללמוד לתואר גבוה. בהתאם למדתי הנדסת חשמל בטכניון והצטרפתי לתחילת תעשיית ההייטק בישראל. אבל, הרצון להתקדם ולהמשיך במורשת המשפחה, גרם לי לשאוף ללמוד לתואר גבוהה יותר. ואז, בשנת 1986, ארזתי את כל המשפחה ונסענו, לאה אשתי ושני הילדים הקטנים, זאב ואיתן, לארצות הברית כדי ללמוד לתואר שלישי ולהתמחות בתכנון מכשור רפואי. את כל השהות באמריקה הפכנו להרפתקה, גם למדנו, גם עבדנו, וגם טיילנו והכרנו חלקים נרחבים מארצות הברית.

במשך ארבע שנים ראשונות באמריקה חיינו באזור פילדלפיה, בשכונה יהודית, שם למדתי באוניברסיטה והילדים למדו בגן יהודי, בו גם לאה לימדה, וגם בבית ספר. הכרנו את אורח החיים האמריקאי, למדנו לשחק בייסבול, וטיילנו בכל אמריקה.

אחרי ארבע שנים, עם סיום הדוקטורט, עברנו לפרוור שנקרא Buffalo Grove שנמצא באזור שיקגו. שם עבדתי בAmoco research center בפרויקט חדשני הקשור לחקר הגנום האנושי. בפרויקט הומצאו תהליכים בביולוגיה ובפיזיקה שאפשרו בפעם הראשונה גילוי מחלות עקב שינויים גנטיים לא רצויים. זו הייתה תקופה מדהימה שבה עסקתי בפיתוח מכשור רפואי שמקדם משמעותית את תחום הרפואה. דבר זה נטמע בי ובהמשך השתדלתי תמיד להמשיך לפתח דברים חדשניים בתחום הרפואה.

במהלך שנים אלו הילדים הצטיינו בלימודים, קיבלו פרסים בתחרויות, ועקב כך נסענו איתם לתחרויות של כל מדינת אילינוי וגם בתחרות הארצית הם קיבלו פרסי הצטיינות. מאחר וכולנו (חוץ מלאה) מאוד אהבנו לעשות סקי נסענו גם לאתרי סקי בחורף. החלקנו כמו משוגעים ותמיד חזרנו מרוצים, עייפים אך תשושים.

סבתא לאה, התפתחה בתחום האומנות במהלך השהות בארצות הברית. היא לימדה את עצמה לתכנן וליצור תכשיטים בתחום ה-contemporary art, גם תכשיטים מחומרים עכשוויים כמו קרטונים, דבקים וצבעים העשויים ממזון מיוחד, וגם תכשיטים העשויים מכסף וחומרים דומים. לאה הצליחה למכור תכשיטים מיוחדים בבוטיקים יוקרתיים! בשלוש מדינות בארצות הברית – Pennsylvania, NJ, Illinois .

חזרנו לישראל אחרי שמונה שנים בארה"ב. לילדים זו הייתה תרבות חדשה לגמרי והם היו צריכים להסתגל לאופן חיים חדש ושפה חדשה. גם לאה ואני היינו צריכים להתרגל  שנית. החיים בישראל היו "רגילים", שינוי גדול ביחס לחיים בפולין, ועל זה נרחיב בהמשך לקראת סיום הכתיבה".

מעיין ממשיכה לספר על סבתא וסבא:

סבא אמיר התפתח מקצועית בתחום המכשור הרפואי והחברה האחרונה בה עבד יצרה מכשור קרדיולוגי מתקדם לתיקון הפרעות חשמליות בלב. המכשיר הוכר כ"סטנדרד הזהב" בתחום ונמצא במאות מרכזים רפואיים בעולם.  לחילופין, סבתא לאה, פיתחה קו תכשיטים אמנותיים מבוססי מתכת הכסף, אשר הרשים כל מתבונן. וגם, כמורה לאמנות, העמידה שנים של תלמידים אשר ספגו את הידע והסיפוק בעיסוק באמנות.

החיים השתנו לחלוטים עם הפציעה החמורה של הבן הצעיר, דודי, איתן.

סבתא לאה מתארת את סיפור ההתמודדות הרפואית והשיקום מהפציעה – סיפור מיוחד מאד בפני עצמו אשר נמצא ב"סיפורה של סבתא", שגם השתתפה בתכנית והדס תיעדה את סיפורה. .

סבא אמיר ממשיך בסיפור

"רציתי בסיפור המתואר כאן להמחיש את השינוי הדרמטי באורח החיים בין חיי המשפחה שלפני קום המדינה במזרח אירופה, לבין החיים כאן במדינת ישראל. כך שהכינוי "האסייתי הראשון" אינו רק גאוגרפי, אלא מכיל בתוכו הווית חיים אחרת. בפולין שלפני המלחמה הייתה אנטישמיות גדולה. למרות שאימא התגוררה ברובע לא יהודי ולמדה בבית ספר ציבורי ולא נראתה שונה, תמיד הופלתה לרעה. גם על ידי חברות שהסתירו ממנה דברים רבים וגם על ידי צוות המורים שתמיד ניסה להוריד את ציוניה – ואף לא הסתירו את זה.

לאוניברסיטה של קראקוב יכלה להתקבל רק אם תבצע טבילה ותהפוך לנוצרייה. גם אבא שהתגורר ברובע היהודי בעיירה סבל מאנטישמיות. לדבריו, כאשר ראה שני חובשי מדים הולכים במדרכה לפניו תמיד עבר מדרכה כדי שלא ירביצו לו. בנוסף, איסור עבודה במשרדים ממשלתיים ובמקצועות רבים גרם לרוב היהודים לעבוד במקצועות בהם ההכנסה נמוכה. וכמובן, שנות המלחמה בהם נאלצו לברוח חסרי כל אל סוג של מחנה עבודה/כפייה בעומק רוסיה כדי לשרוד.

ובשינוי חד – החיים במדינת ישראל הינם רגילים. אין אנטישמיות, אין תלות בחוקים מפלים, יש צבא חזק, וניתן לתכנן ולהגשים חיים מלאי תוכן ללא אפליה. זהו שינוי עצום ביחס לאורח החיים שהיה קיים ליהודים במזרח אירופה ובעצם מהווה את הגשמת החזון הציוני".

קישור לקובץ תיעוד: Irena book – hebrew

סבתא רבתא שלי קיקה ביחד עם סבא שלי אמיר (הילד הקטן יותר) ואח שלו אדם

קיקה בבית ספר תיכון בקראקוב – (התלמידה הכי נמוכה בתמונה)

הזוית האישית

אמיר: התוכנית לא רק שהעשירה את מעיין ואותי אלא גם גרמה לי לחקור את תולדות המשפחה ולהגיע לשורשים של מאות שנים.

מעיין: היה לי מאוד כייף ומעניין ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה.

גם סבא וגם סבתא שלי השתתפו איתנו בתכנית. אני תעדתי את סיפורו של סבא אמיר והדס תיעדה את סיפורה של סבתא לאה. קישור לסיפורה של סבתא לאה: "סבתא לאה מספרת"