מאגר סיפורי מורשת

אנו: רומי מזרחי, שון ריידמן, לירוי הלפרן ושון שכוביצקי, תלמידי כיתה ה-3 בבית הספר נגבה בראשון לציון, מתעדים את הסיפור של נעימה, מתנדבת מקהילת מתנ"ס קריית גנים, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

נעמי מספרת: 

נולדתי בכפר בשם "כלאזה" בצפון עיראק שבכורדיסטן.

נולדתי בשנת 1949 בכורדיסטן בכפר קטן בשם "כאלזה" בצפון עיראק. שמות הורי: רפאל ולאה שלמה. אבא שלי היה צורף, אימא שלי הייתה צובעת בגדים.

עלינו מעיראק לארץ בשנת 1951 באווירון לישראל, הגענו לשער העלייה, משער העלייה למושב עגור. כעבור שנתיים העבירו אותנו לאשקלון. אחרי שנה העבירו אותנו לגבים דורות.

למדנו את השפה אחרי שלוש-ארבע שנים, הרגשנו כעולים חדשים שאנחנו בארץ זרה באוהלים ובמעברות. הקליטה הייתה מאוד קשה בארץ.

זיכרונות ילדות

אני זוכרת את הבית בו גדלתי כבית עם אווירה כייפית, חברים טובים, בית כנסת קרוב להורים, דיברנו בארמית שפת האם שלנו. בית ספר בו למדתי "שיקמים" שזה היה ממלכתי עד כיתה ה' ומשם עברתי לבית ספר הרוא"ה, בית ספר דתי דיברתי בעברית ולמדתי מקצוע תפירה.

אני  אני בגיל 10 במעברה בגבים דורות (בעיגול הירוק)

ישנו בצריף מלא אנשים, המצב הכלכלי היה קשה מאד, לא היה כסף

נעימה בגיל 10 בבית הספר הרואה (בעיגול הירוק)

במעברה בי״ס הרואה בשדרות, בחוג תפירה עם המורה חיים פרי, אני מאחור בת 13

העונשים בבית ספר היו: מכה עם סרגל על היד. לא הייתה תלבושת אחידה. אהבתי ללמוד הכל פרט לשיעורי אנגלית מהם הייתי בורחת. לאחר מכן היינו מתרכזים בתנועת בני עקיבא, בכל מוצאי שבת, היינו מסתובבים עם לפידים ביד ושרים את השיר של ההמנון של התנועה "יד אחים אליכם שלוחה" וכל זה במסגרת לימודי.

חברי ילדות

יש לי חברי ילדות עד היום הזה, היינו משחקים מחניים, חמור חדש בארצנו, חבל, קלס, גוגואים וגולות, גומי ומחבואים. אחרי הלימודים היינו מתקבצות בגן החמישה על שם חמשת החיילים שנהרגו בשנת 1958, הגן נקרא על שמם, מתוכם בן דודה שלי, אברהם יצחק. כל אחת היתה מביאה מהבית איזה תבשיל והיינו אוכלים אחרי בית הספר, כל מה שהאחרת הביאה.

זכורה לי פעם אחת, בא כלב ונבח עלינו, ברחנו ורצנו, אני נפלתי וקיבלתי מכה בברך, החברות שלי הזעיקו את אימא שלי, היא לא יכלה להגיע מפני שהיא טיפלה באחי הקטנים ממני. הגעתי צולעת הביתה עם חברותי: שרה שמש, שרה טהורי, שמחה שלומה, שושנה פוריאן ויפה ניסימי – אלה החברות הכי טובות בלב ובנפש עד היום. אימא שלי ראתה איך שהברך שלי מדממת והיא קשרה עם חתיכת בד את הברך כי לא היתה תחבושת.

לא יצאנו לטיולים כי לא היה כסף להורים, עד שסיימתי ללמוד.

1964 אני בת 14 עם חברות ילדות שלי שתפרתי להם את השמלות תלבושת אחידה. עד היום אנחנו חברות

אני וחברותיי על הווספה

אופניים של בן דודי. למדתי לסוע לבד על אופניים 

חגים וחגיגות

בחגים היינו מתגבשים כל המשפחות ביחד. ערב שבת היה שבת קודש, אחרי ארוחת הערב היינו שרים שירי שבת ופזמונים. את בר המצווה חגגו לאחי בחצר הבית עם אוכל מסורתי והעלייה לתורה הייתה בבית הכנסת של אבי זכרונו לברכה.

אבי רפאל שלמה ואמי, לאה שלמה ז"ל משדרות, כולנו יחד היינו דואגים לניקיון בית הכנסת. התחתנתי בחצר של המועדון, החתונות היו בחצרות של הבתים. לא האזנו למוזיקה כי לא היה רדיו.

היכרות עם בעלי

סבתא שלי שדכה לי את בעלי כי אנחנו קרובים רחוקים וגם כי לבעלי קוראים נעים ולי נעימה.

3/8/1966 טקס החינה שלי בשדרות, אני בת 16! הרב חתם וככה הייתי נשואה, אמא שלי לידי

לא שירתי בצבא מכיוון שהייתי נשואה עם שני ילדים.

מתכון משפחתי

המאכל המסורתי אותו אנו אוכלים בכל יום שישי וגם בימים שלפני ערב חג – הוא הקובה המסורתי, שזה בשר עם פטרוזיליה סולת בורגול דק ותבלינים. זה מאכל שמגישים אצלנו תמיד גם באירועים, בחינה במיוחד. יום לפני החתונה שמים את החינה עם נבט חיטה. הנבט הוא צמח ונהפך לירק. בתוך החינה שמנו נרות והיינו שרים שירים של החינה ורוקדים סביב הכלה עם כל מיני מטפחות צבעוניות.

אנחנו מנביטים חיטה על צמר גפן, זהו מנהג של דורי דורות ונותנים לזוג בחתונה

כמו שהחיטה נובטת שככה החיים שלהם יהיו ויפקחו. וגם הבדים נוצצים שכך יהיו חייהם יפים ונוצצים

זיכרונות משנות העשרים שלי

בשנות העשרים לחיי הייתי נשואה עם שלושה ילדים, בו זמנית למדתי, עבדתי בתור מזכירה וגם עבדתי בבית כתופרת.

כאשר הייתי בת 18 הייתי בהריון השני, גרנו במושב עגור, המצב הכלכלי היה מאד לא טוב. הלכתי יחד עם בעלי לחבר כנסת בשם יחזקאל זכאי ממושב אורה, בבקשה שיפרוס לי את החובות לתשלומים, אכן הוא עשה כך. לאחר מכן עזבנו את המושב והגענו ליפו, בעלי ואני, בתנו הגדולה אופרה, ואני בהריון השני עם בני עופר. עקב המצב הכלכלי הקשה, לא יצאנו לבלות, וכעזרה לפרנסה, סרגתי כיפות בבית.

1982-2021 ניהלתי את להקת הריקוד הכורדית של תל אביב – יפו

נעימה היתה אחת הנהגות הראשונות בחברת דן

שנת 2021 בראיון שבו רצו להחזיר אותי לחברת דן כנהגת

1982 התנדבתי למשטרה ביפו. 30 שנה מתנדבת במשטרה

50 שנות נישואין עם נעים, בגלל השם שלו סבתא שלי שידכה לי אותו – נעים ונעימה

קישור לסרטון – נעימה מספרת על ילדותה

קישור לסרטון – נעימה מספרת על התנדבותה במלחמת יום הכיפורים

קישור לסיפור נוסף שנעימה העלתה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בשנת 2020

תמונה משפחתית

הזוית האישית

נעימה: אני רוצה להגיד כמה דברים על התוכנית הנפלאה של הקשר הרב דורי, מהסיפורים שלנו  חלק מהילדות והילדים היו פעורי פה! כאשר אני סיפרתי שאלו אותי אם זה היה פה בארץ או בחוץ לארץ? אמרתי להם שהכל קרה פה בארץ בשדרות, יישובי עוטף עזה, באמת כי ״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״.  המסר הכי חשוב שלי לדור הצעיר – אהבת ארץ ישראל ואהבת האדם היא ערך עליון!

להיות עם רומי, ילדה מנומסת עם ערכים נדירים ואוזן קשבת היתה חוויה מיוחדת. כאשר אני מגיעה לבית הספר היא רואה אותי וקופצת עלי כאילו לא ראתה אותי שנים. איזה חיבור מדהים. בלי שום קשר אני אישה חמה נדיבה ואוהבת את כולם כי אין כמו אהבה בעולם.

רומי: אני למדתי שהחיים היו קשים אבל גם כייפים.

שון שכוביצקי: התפעלתי מהכתבה שהייתה עליה בעיתון כי היא הייתה מתנדבת במשטרה.

לירוי: למדתי מסיפורה של נעימה, שלמרות שהחיים היו פעם קשיים – לא לוותר, צריך הרבה מוטיבציה.