מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת  1949 בכורדיסטן בכפר קטן בשם "כאלזה" בצפון עיראק. עלינו לארץ בשנת 1951 באווירון ישר ל"שער העלייה" בחיפה. משם לקחה אותנו הסוכנות היהודית למושב עגור ושיכנו אותנו באוהלים. לא היה חשמל ולא היה מים שאבנו מים מהבארות. אנשי הצבא חילקו לנו כיכרות לחם, שוקולד או ריבה. כעבור שנתיים העבירו אותנו לאשקלון. להורי היה קשה מאוד להתפרנס.

כעבור שנה כשהיינו באשקלון העבירו אותנו לגבים דורות, נתנו לנו אוהלים וירד גשם עלינו שנכנס לאוהל. החיים לא היו קלים בכלל. אחר כך עברנו לצריפים והיה הרבה יותר טוב. בשנת 1956 קיבלנו בית מעמידר שהיה מעולה. במקביל, קיבלנו פנקס תלושים, לקבל אוכל לארבע נפשות. לאבא שלי נתנו עבודת דחק ואמא שלי הייתה עקרת בית. אחרי תקופה של הסתגלות שלחו את אבא לעבוד במקורות, הוא עבד מאוד קשה לפרנסת הבית.  נרשמנו לבית ספר חילוני, הדבר לא מצא חן בעיני אבא, מכיוון שזה בית ספר חילוני וכעבור שנה שנתיים נפתח בית ספר דתי הרוא"ה על שם הרב קוק זכר צדיק לברכה.

בשנת 1956 פרצה מלחמה מאוד קשה, "מלחמת קדש", גרנו אז בשדרות. אבא שלי חפר בור בכדי שנוכל להיכנס פנימה ושלא ימצאו אותנו. נתנו לנו שמיכות שחורות לשים על החלונות ועל הבור שהוא חפר שלא יגלו אותנו.

סיימתי את לימודי בשנת 1964 התחתנתי ב- 4.8.66 במושב עגור ליד ירושלים  שם גרתי שנה עם בעלי, ילדתי את בתי הבכורה בתאריך 18.8.1967 ובעלי אז היה במושב, הוא היה מנהל צרכנייה. בגלל הגירעונות שהיו לו במושב לא נתנו לנו לצאת מהמושב כי רציתי לעבור ליפו. בתקופה ההיא היה לנו חבר כנסת בשם יחזקאל זכאי, ניגשנו אליו וסיפרנו לו, שקשה לנו עם הגירעון של הצרכנייה, הוא הבין אותנו ופרס לנו את החוב בתשלומים. באותה התקופה אני עברתי לבד ליפו עם ילדה קטנה ובהיריון, בעלי נשאר במושב. התחלתי לעבוד בבית בתפירה ובניקיון בשעות הבוקר בבנקים. בשנת  19.9.1968 נולד בני השני, בעלי בא לברית. עד שהוא סידר את כל העניינים שלו החיים לא היו לי קלים בכלל. עבדתי מאוד קשה, היו חובות ומשכנתא חוב של מושב עגור בצרכנייה. כאשר עלינו לארץ, הורי עזבו את כל הרכוש ביפו.

נולדו חמישת הילדים שלי. זה היה ברחוב ההדס 7  משם עברתי ליפו ג' לרחוב אריסטו 12, יפו ג' שם גידלתי את ילדיי. בר מצווה צבא חתונה בשנת 8.8.1988 נולדה לי נכדה. היינו חמישה דורות בארץ הופענו בטלוויזיה בתכנית של עמוס ארבל בערוץ הראשון.

הייתי נהגת אוטובוס בתל אביב באזור הדרומי, עבדתי לילות, ביום  הייתי מזכירה או מנקה בנקיים או בבית הייתי תופרת. כל זה על מנת שתהייה פרנסה בבית בכדי לתת לילדי את הכל.

אני כנהגת אוטובוס

בשנת 1982 התנדבתי למשמר האזרחי ביפו על מנת לשמור על ילדי ועל השכונה שגרנו בה. עד היום אני מתנדבת במשטרה בראשון לציון בסיור, מחסום בוקר, איכות חיים, בדיקת אלכוהול, וכל מה שמבקשים ממני אני מבצעת. עד היום הזה יש לי רישיון על רכב משטרתי.

בשנת 1982 הייתי מנהלת להקה כורדית, הופענו בשנת 1983 במדרחוב בדיזינגוף בערב יום העצמאות. עד לפני חמש שניים הופענו בהרבה מקומות. בשנת 2004 עשיתי ערב באולמי "טיפאני", "מורשת שלמה", הלהקה רקדה, היו חמישה זמרים עם דהול וזרונה כאשר במהלך הערב הופיע הזמר אמיר אליהו, היה מדהים, ערב מרגש עם תערוכה שאני עיצבתי את כל הכלים האותנטיים שלנו.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים היו לי ארבעה ילדים והייתי בהריון עם הילד החמישי. כאשר גייסו את בעלי נותרתי לבד להתמודד עם המשפחה. לא היה לי קל בכלל אין אוטובוסים אין מוניות או חנויות, אין מרכולים, המדינה הייתה מושבתת. לא יכולתי להגיע עם הבן שלי לטיפול בהתפתחות לאם ולילד. כאשר הייתה הפוגה, כעבור זמן מה נרגעו הרוחות, הייתה מודעה בתקשורת ובעיתון שדרושות נשים מעל גיל עשרים ושלוש עם עשר או שתים עשרה שנות לימודים ועם רישיון נהיגה, נא לגשת לרח' הארבעה בתל אביב זה היה נקרא מ.ל.ח. מזון לשעת חירום, ניגשתי, בחנו אותי מבחן פסכומטרי והתקבלתי. ולאחר מכן שלחו אותי למבחן התאמה על אוטובוס, בחנו אותי חמישה בוחנים שאמרו לי שאני כשירה אבל צריך להשקיע בי יותר. התקבלתי. למדתי את החומר העיוני בערך שמונה חודשים ובמקביל את הלימודים המעשיים. את רישיון הנהיגה הוצאתי באשדוד בניר גלים. חלק באשדוד בבית הספר, עלינו לירושלים לעשות את כל הסיבובים והפיתולים עם ריטרדר באוטובוס. אוטובוסים מאוד ישנים היה טייגר עם ההילוכים ואחר כך נתנו לנו אוטובוס מן שהוא היה יותר טוב.

בתפקידי כנהגת אוטובוס

לאחר שהוצאתי את רישיון הנהיגה רציתי לעבוד בקו, אמרו שאני צריכה להשתפשף בין החניונים לתדלק אוטובוסים להעמיד אותם ישר אחד ליד השני, כלומר טמבון ליד טמבון כמו חיילים. ורק אז יתנו לי לעבוד בקו. ביצעתי את זה כמו גדולה, להעביר אוטובוסים ריקים בין החניונים כמובן , לא היה לי קל אבל ביצעתי את זה על הצד הטוב ביותר. אחר כך נתנו לי לעבוד על קו רק אחרי שבחנו אותי שוב ושוב. היה מנהל בית ספר, אליעזר זיסקין מארלוזרוב בחן אותי אותי בכל מיני סיבובים ואמר לי אוקיי את כשירה לעבוד בקו.

נתנו לי ערכה בשובי של 1.500 לירות לקנות כל מיני כרטיסי ילדים, מבוגר, ונוער, בכדי שאני אוכל לצאת לעבוד. התחלתי לעבוד באזור הדרומי עם מנהל עבודה קוסטה שנתן לי להתחיל בקו 46 שידעתי אותו על בוריו מכיוון שבקן הזה הייתי נוסעת באופן קבוע.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון שנת תש"פ (2020). המורה המובילה – שרון אדם.